מי הבוס? 

הגורל הכה במשה ללא רחם. הוא נולד עם פיגור שכלי. בנוסף, לקה במחלת האפילפסיה. גם מחלת הסוכרת לא פסחה עליו.

הרופאים קבעו כי למשה יש 115% נכות. הוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבת נכות כללית בסכום של 1,943 ש"ח.

מקצבה דלה זו אי אפשר להתקיים. כיצד מצליח משה לשרוד? הוא עובד מטעם ה"משקם" בעיריית טירת הכרמל. בתחילה עבד בחצי משרה. רק ארבע שעות ביום. לאחר מכן החל לעבוד במשרה מלאה.

באחד הימים, הבחינה עינו החדה של פקיד המוסד, כי בתיק של משה לא בוצע "מעקב הכנסות".

הפקיד הוציא מכתב בהול ודרש כי תלושי השכר ב"המשקם", יומצאו לו "בדחיפות".

שומו שמים, זעק הפקיד כשהגיעו לידיו התלושים, לפני 6 שנים, היו חודשים בהם משה הרוויח ב"המשקם" 3,500 שקל לחודש. זה יותר ממה שמותר לנכה להרוויח.

הפקיד מיהר להודיע למשה, כי עד שהחוב יקוזז במלואו, הוא לא יקבל יותר קצבת נכות.

משה לא הבין מה רוצים ממנו.

אמו פנתה בשמו לבית הדין לעבודה בחיפה וביקשה לבטל את רוע הגזירה.

השופטת איטה קציר הבחינה מיד כי גם האם לא מסוגלת לדאוג לענייני בנה. היא הפסיקה את הדיון ודרשה כי סנגור ציבורי יופיע ויגן כראוי על ענייניו של משה.

כשחודש הדיון, הזכירה השופטת קציר לנציגי המוסד, כי בינתיים תוקן חוק הביטוח הלאומי. כעת משה כבר לא מרוויח מעל המותר. אז בבקשה, שטחה את תחינתה בפניהם, תפעילו כלפיו חמלה. לכו לקראתו. תיישמו את התיקון לחוק על משה רטרואקטיבית.

זה אפשרי, השיבו נציגי המוסד, אבל לא כל כך פשוט. צריך להביא את הבקשה בפני מנהל רם דרג במוסד. לאחר מכן בפני מנהל רם דרג עוד יותר. לבסוף בפני "וועדה למחיקת חובות".

אין בעיה, השיבה השופטת קציר, נמתין. אבל תאמרו להם שם למעלה, שבית הדין כאן למטה ממליץ בכל פה למחוק את החוב. מצבו הרפואי של משה מצדיק זאת. אל תשכחו כי למוסד שלכם יש אשמה במצב שנוצר. אי אפשר לא לבצע "מעקב הכנסות" במועד ואחר כך להתנפל על נכה קשה שכבר מימש למחייתו את הקצבה הדלה.

המלצת השופטת הועברה אל שולחנו של דב קריג, סגן מנהל תחום בכיר גמלאות במוסד לביטוח לאומי.

קריג, ללא בושה, דחה את המלצת בית הדין. אכן, מודה קריג, החוב נובע גם מאשמת המוסד, אבל אין הצדקה למחוק אותו. הטענה כי המצב הרפואי מצדיק זאת, רשם קריג בהחלטתו, "משולה לאחיזת החבל בשתי קצבותיו" (שגיאת הכתיב במקור).

אם מישהו מבין למה הכוונה, שיקום.

יחד עם זאת, כמחווה של רצון טוב, הסכים קריג לוותר על 10% מהחוב.

התיק הועבר כעת אל שולחנו של פונקציונר נוסף: אשר רובינשטיין. תוארו של זה האחרון: מנהל מחלקה בכיר לגמלאות ונכות כללית.

האשמה לחוב, קבע רובינשטיין, נופלת כל כולה על משה שלא דיווח במועד על "השינוי המשמעותי בהכנסותיו".

בקיצור, רובינשטיין דחה גם הוא את המלצת בית הדין. יחד עם זאת, הוא גילה כבוד רב יותר כלפי השופטת קציר. מפני שהשופטת המליצה "ורק בשל כך", הדגיש כלשונו, הוא המליץ על ביטול 20% מהחוב.

כעת נסללה הדרך לכינוס "הוועדה למחיקת חובות".

ובמה דנו חברי הוועדה? לא בהתנהלות הרשלנית של המוסד שלא ביצע במועד "מעקב הכנסות". גם לא במצב הרפואי הקשה של משה. את חברי הוועדה הטרידה העובדה שהבכירים במוסד הסכימו לוותר על סכום מזערי מהחוב "אך בשל הפניה מבית הדין".

לא ניתן את ידינו, קבעו חברי הוועדה, לכך שבכירים במוסד יתכופפו בפני מערכת המשפט.

בקיצור, חברי הוועדה למחיקת חובות, השיבו את פניה של השופטת קציר ריקם. התיק חזר אל שולחנם של השופטת ושל שני שופטים נוספים, נציגי ציבור.

ומה החליטו השופטים? הם הביעו צער על כי הוועדה למחיקת חובות לא נענתה להמלצת בית הדין. אך מעבר להבעת צער, לא עשו דבר. השופטים הוציאו קיטור על התנהלות הוועדה, אך בסופו של יום הם לא התערבו בהחלטתה ושילחו את משה לביתו בלא כלום. "המוסד יכול היה למחוק את החוב, אבל הוא אינו חייב ולא ניתן לכפות על המוסד למחוק אחוז כלשהו מהחוב של משה". כך תירצו את אי התערבותם.

למקרא פסק הדין, הלב נחמץ. קודם כל על משה האומלל. אבל גם על שופטי בית הדין. הפונקציונרים של המוסד, פשוט ביישו אותם והראו להם "מי הבוס".

האם באמת אין לשופטי בית הדין סמכות להתערב? בוודאי שיש להם. השופטת דיתה פרוז'ינין, מבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, קבעה בשני פסקי דין כי יש סמכות לבית הדין להתערב בהחלטת המוסד שלא למחוק חובות. היא גם הביעה את דעתה כי ה"וועדה למחיקת חובות" מיותרת. הסמכות למחיקת חובות היא של פקיד התביעות ועליו יש ביקורת שיפוטית של בית הדין. גם נציגת הציבור, ד"ר אסתר סגל-איתן,מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, קבעה כי יש להתערב בהחלטות אלה של המוסד.

לא זו אף זו: פקידי המוסד התעלמו בהתנהגותם גם ממבקר המדינה, אשר קבע כבר לפני 7 שנים, כי אסור למוסד לדרוש החזר תשלום יתר ששולם באשמת המוסד, אם המבוטח לא ידע על תשלום היתר.

חבל שהשופטים במקרה של משה לא הפעילו את סמכותם. במקום להמליץ על מחיקת החוב, במקום להתחנן בפני הוועדה שתקבל את המלצתם, היה עליהם לכתוב פסק דין. בכך היו עושים צדק עם משה וגם חוסכים מאתנו את הבושה שנגרמה למערכת המשפט על ידי פונקציונרים העולים למשלם המיסים הרבה מעבר לחיסכון שהם מפיקים ברשעות ליבם על חשבון מוכי גורל.

לכן, מכל הסיבות שנמנו, מן הראוי היה כי הסניגוריה הציבורית תערער על פסק הדין. 

  לפסק הדין המלא