בילוי מידי פעם בחברת המשפחה, במעגל הרחב או המצומצם, הוא גורם חשוב לליכודה שכן המוסד המשפחתיעדיין
מהווה אצלנו את עמוד השדרה של החברה. המפגש בחיק הטבע הרחב מאוורר את המסגרת. ככל ששעות הפנאי של האזרח הולכות וגדלות, כך הביקוש לעיסוקיי פנאי הולך וגדל. ערך נוסףלבילויים הפופולאריים, החברתיים והמשפחתיים הם הטיולים ברחבי הארץ אשר בצד הכיף אמנם יש גם לא מעט תסכול בשל העומס בכבישים בימי חופשות. אך יחד עם זאת יש תחנות. לא רק למנוחה אלא גם ליצירה. בזמן האחרון הולכות ורבות הסדנאות במוקדי הביקורים אשר מאפשרות בצד הטיול גם יצירה. זאת מוסיפה מימד חדש, מענג ומרתק לחוויית הטיול
המפגשים של המשפחה שלנו במסגרת הרחבה, מצטיינים בדרך כלל בערך המוסף של לא רק ה"ביחד" אלא באיזה משהו מיוחד שמאפיין את כל אחד מהם. האחראית לכך היא בתי הבכורה נתי ( ענתי) יוצרת בעצמה בתחומים שונים, מהם ששואבים השראה ישירה או עקיפה מעיסוקיה או תחביביה. כך הפך אחד מימי חנוכה לסדנה של כמה שעות ליצירת חנוכיות מחימר ( נתי היא גם יוצרת בקרמיקה) , יום הולדת חשוב נוצל להקמת צוותים לעיצוב תלבושות, יום הולדת אחד, אי שם בדרך, לסדנה לבישול, ועוד.
הפעם חיכתה לנו הפתעה. בין בית ההארחה בקיבוץ לוחמי הגטאות שבו שהינו לבין עכו עיר היעד , דווקא היצפנו אל המושב בצת.בצת הוא מושב בגליל המערבי, לא רחוק מראש הנקרה, חלק ממועצה אזורית מטה אשר.המושב הוקם בשנת 1949 ע"י הסוכנות היהודית וקרן היסוד, על אדמות הכפר הערביאל-באסה שנהרס במלחמת העצמאות. שטחו כ-2200 דונם. תחילה נקרא היישוב 'כפר זיתים' על שם העץ הנפוץ מאוד באזור. מאוחר יותר הוחלף השם לבצת, על שם יישוב יהודי קדום המזוהה עם הכפר אל-באצה ששכן במקום . המושב הוקם על ידי עולים שהגיעו בגלי העלייה של שנות ה-50 ממדינות הבלקן, בייחוד מיוגוסלביה ורומניה. המתיישבים הראשונים עסקו בין היתר בסלילת הדרכים בסביבה,בגידולי ירקות, פרדס משותף ורפת לחלב. כן הועסקו התושבים בעבודות ייעור של הקרן הקיימת לישראל. כיום רוב התושבים עוסקים בענפי משק כגון: גידולי בננות, אבוקדו ,תרנגולי הודו ובנוסף ישנם חדרי אירוח. בשנת 2000 הוכרז הישוב ככפר תיירותי, ובמסגרתו שופרו פני הישוב תוך שמירה על אופיו החקלאי.( ע"פ ויקיפדיה) .קצת גיאוגרפיה.
דלעת- צמח עתיק יומין לשימוש מעשי ולנוי.
בבצת שבגליל המערבי מצוי סטודיו מיוחד במינוdel-art שמו. ה- דל-מסמל דל-עת וה-ארט: אמנות. אמנות הדלעת.רובנו מכירים את הדלעת בעיקר מן הגרעינים הלבנים, חלק ממה שנקרא משפחת הפיצוחים. יש המתמחים בפיצוחם על ידי השלכתם מלמעלה ישר לפה ופציחתם בשינייהם בלבד. הפינלה של אותו תהליך הוא יריקת הקליפה לכל עבר.. אמנות לעצמה. הדלעת גם מצויה בחנויות ירקות ובמרכולים בצורת גושים, שכן זהו צמח גדול מאוד שלעתים משקלו חמישה קילו ויש אפילו שמגיעות לעשרה קילו.אבל כאן מדובר בדלעות מסוג אחר, במשפחה. דלעות אלו שגדלות בשלל צורות, מתייבשות באופן טבעי ואינן נרקבות כדלעות מאכל. כמובן שיש צורך לטפח אותן ולעקוב אחריהן עד להגעתן לסטודיו. הבעלים, והיוצרים הם ניצחונה ובנה יאיר בלאושטיין .יאיר מספר שניצחונה אמו, הביאה עימה זרעים של דלעת לפני 30 שנה כאשר באו לכפר. היא זרעה אותם בין שורות עצי הבננה. הדלעות צמחו מהר והתפשטו. או אז ניצחונה ומאוחר יותר גם יאיר בנה ,החלו לנצל את הפוטנציאל האומנותי הגלום בהן. וזה היה רק לפני כ-4 שנים כשיאיר החליט להקדיש את כל זמנו לפיתוח אומנות מיוחדת זו. הוא פתח את הסטודיו הראשון בארץ העוסק בחומר טבעי זה.חומר הגלם והציוד הנלווה נמכרים לחובבי אומנות ויצירה כמו גם לבוני כלי נגינה אתניים. ניתן לראות במקום גם תצוגת אומנות בחימר של ניצחונה בלאושטיין, גם אומנות דלעות הנוי של יאיר וכן להשתתף בסדנאות היצירה הרבות המיועדות לילדים ולמבוגרים.
יאיר שחקר את נושא הצמח הזה מספר כי דלעות נוי הן הצמח הראשון שביית האדם לפני כ-10,000 שנה, באפריקה.דלעות אלו, בשונה מאלה שמוכרות לנו, גדלות בשלל צורות, מתייבשות, מתקשות, מתרוקנות מתוכנן באופן טבעי לחלוטין ונשארות במצב זה במשך עשרות שנים.תכונות אלו הפכו אותן לכלי אגירה אידיאלים של מים ומזון. שבטים אפריקאים שהחלו לנדוד הביאו עימם את הדלעות עד מזרח אסיה. מרפאים סינים לפני כ-3000 שנה גילו שמזון אשר נאגר בדלעת נוי בצורת הספרה 8,נשאר טרי זמן ממושך יותר מאשר בתנאים רגילים. ממצא זה התגלגל במהלך השנים עד אשר קיבלה דלעת זו משמעות חשובה בתורת "פנג שואי." ( שבה מתעסקת בין השאר בתי נתי, ועובדה זאת הביאה אותנו ל- דלארט) ) חסידי "פנג שואי", משווים לזרעים אשר בתוך הדלעת, תכונות של ספיחת אנרגיה שלילית. כיום נוהגים,בעיקר במזרח, להציב דלעת בצורת 8 מוזהבת או מוכספת ועם חור בחלק העליון שלה, ליד מיטת חולה, או בחלל הזקוק לטיהור אנרגיות.
דוגמה נוספת לשימוש מעניין בדלעות הללו ניתן למצוא בדרום אמריקה, שם החלו לשתות משקה הנקרא מאטה, בתוך כלים עשויים דלעות נוי קטנות - מנהג הקיים עד היום.במהלך השנים קיבלו הדלעות ערך קישוטי ועיצובי יותר ומשמשות היום בעיקר לצרכי אומנות והכנה של כלי נגינה.בארה"ב ישנן חוות ענק המקיימות פסטיבלים שנתיים, סדנאות אומן וחנויות אינטרנט לממכר מוצרים לאומנות בדלעות.בטורקיה יש כפרים המתפרנסים מייצור של בתי מנורה וכך יש דוגמאות למכביר.
בישראל של פעם ניתן היה למצוא דלעות גדלות בחצרות בתים כפריים.היום קשה יותר למצוא אותן.אומנים בודדים עוסקים במלאכה העתיקה הזו.סטודיו דלארט החליט לחדש ימי הדלעת כקדם ולהביא את תחום היצירה המרתק הזה להמונים.כיום יאיר בלאושטיין מגדל 6 דונם של דלעות נוי, ב-25 זנים שונים.דלעות בצורת תפוחים, אגסים, דלעות נחש, דלעות עם יבלות מוזרות ועוד.יאיר שיכלל את טכניקות היצירה שלו ועכשיו הוא לא רק מצייר עליהן אלא גם חותך, צורב וחורט על מנת להגיע לטכניקה מדויקת ביצירותיו.סדנאות יצירה נערכות בסטודיו וברחבי הארץ לכל הגילאים.דלעות נוי הן תחום יצירה מאוד נרחב וניתן לשלב בהן חומרים רבים אחרים.
כיף של מקום, כיף של יצירה, כיף משפחתי.
כאמור, בתי הבכירה היא שהגתה את הרעיון, מתוך הכרות ה"פנג שואי" וככה הפך "דל ארט" לחוויה בלתי רגילה במהלך מפגש משפחתי, מכמה קצות תבל. לאחר היכרות עם הצמח, בחירת דלעת מסוימת לשם עיצוב דמות או חפץ, התיישבנו ליד השולחנות והתחלנו במלאכת הצביעה. אמנם מדובר היה בחומר גלם וצורה מוכנים ובכל זאת הייתה יצירה, במידה כזאת או אחרת במלאכה הזאת. וככה התמקמו האנשים ליד שולחנות עבודה, כאשר הצבעים לא עומדים על השולחנות אלא מצויים בשליטה של מנהלי הסדנא, ואלה מידי פעם נענים לקריאה: צבע ! ובאים ושמים קמצוץ צבע זה או אחר, כפי הצורך. זה גם כלכלי, מונע בזבוז ומוסיף לכיף. צבע !בצע! חדווה משותפת, סקרנות לראות עיצובים שונים משלך, דמיון שונה משלך. בן אדם במלוא הפוטנציאל היצירתי שלו. הערך המוסף בחוויית העיסוק היה הביטחון העצמי של כל אחד שיש משהו אחר מן העיסוק היומיומי שלו, שהוא מסוגל לעסוק בו בשעות הפנאי. מרתק לראות כיצד אנשים מעצבים אותה צורה של דלעת לדמויות שונות, יצורים שונים, הבעות שונות. ליונה, לקנקן, לפמוט, לחד קרן, לשייקר מיני במקצב לטיני, ועוד. כמה יצירתיות יש בכל אחד מאיתנו. וכן.....כמה הרסנות כמעט באותה מידה.
החברה המודרנית בשפע ההמצאות שלה, בנגישות הטכנולוגית, ברובוטיקה המדהימה שמשתלטת על הכל- גבתה מאיתנו מחיר יקר. מחיר היצירה שלנו, מחיר הביטחון ביכולתו של הפרט, מחיר הביטוי העצמי. בטיול כזה, האדם מחזיר לעצמו ולו לשעה קלה את כל אותם הדברים שאבדו בדרך של "קידמה" וחברה של היצע וביקוש, של שיווק לכל, של יצור המוני, של מותגים, בוטיקים ועוד. אין סוף דברים מוכנים לכל דורש, תוך כדי משיכת אותה עין חמדנית והלב הנוהה אחריה, למשהו שמישהו אחר עשה להפצה בקרב מיליונים. כאן ניתנה לנו הייחודיות. מלאנו את התכן לאותו יום, אך לא לפני הקפיצה לעכו.
לא צריך להכביד מילים על עיר זאת שהיא לא רק מן העתיקות בארץ, אלא בעולם כולו עם היסטוריה של העמים שישבו בה לרבות הצלבנים אשר עם גירושם בסוף המאה ה-13 היא הייתה הרוסה ושוממה. בהכירנו את עכו, לא העיר הייתה במוקד הביקור אלא השוק. ואין לערבב את הבזאר התורכי עם השוק בעיר העתיקה (אל עביאד) שנשרף בשעתו ונבנה מחדש על ידי סולימן פחה בשנת 1817 .שוק זה הוא הנתיב שמשתרך לאורך כל העיר העתיקה שבקצהו המצודה, אמת המים הרומי- האקוודוקט ,וכל שכיות החמדה של העיר הזאת שהוזנחה במשך שנים על ידי ממשלת ישראל. זהו שוק צבעוני מאוד, מזרחי מאוד על שלל בשרים, הדגה ,מאפים מתוקים ותבלינים מכל הסוגים. אבל גם מטעמי המזרח הללו לא היו היעד. באנו לאכול חומוס אצל סעיד, שחתני קובי, חומוסיאן מדופלם, העיד עליו שהוא הטוב בארץ. וזה היה שווה. אמנם בפתח השתרך תור כמעט כמו ב"קיקה" לקראת מכירת חיסול, אך תוך זמן קצר נמצא לנו מקום בלבירינט החומוסי ,והשרות היה אקספרס. אני באמת לא זוכר מרקם כזה של חומוס והטריות שלו, שכן הביקוש גובר על ההיצע ומכאן הרעננות שלו. וככה מצאתי עצמי מנגב את הטפלון של הצלחת זמן רב אחרי שהשארית האחרונה נעלמה.
אז, ורק אז, הכרזנו ש"זה היה יום" , מיוחד במינו. אצלי הדלעת והחומוס מצאו עצמם בסימביוזה נוסטלגית. בהיותי ילד קטן אני זוכר כי בימי שישי כאשר התכנסה המשפחה כולה, כשעתיים לאחר הסעודה, התכבדו האורחים בגרעיני דלעת שאותם פצחו, בעיקר הדור הצעיר, ברעש גדול, ואחר כך באפונה צהובה (חומוס) מפולפלת וממולחת. כל זאת כדי שהקהל יהיה צמא וישתה את הבירה בשקיקה מן החבית. טבעם של ה- flora וה- fauna ,החי והצומח.
*אתר המחבר הוא זרקור
