התמונה האידיאלית - האומנם? 

התמונה האידיאלית, האומנם?

יש סרטים שאפשר לראות גם אלף פעמים, בכל פעם להתרגש מחדש, להיות במתח, להיות עצובים ושמחים. לי יש כמה כאלו ב"מגירה", סרטים אהובים שמנחמים אותי מידי פעם, לחזור לזרועותיו של רגע מוכר, כמו לחזור אל חיקו של אדם קרוב שאיתו אנחנו כמעט שקופים, בטוחים.

יש בו משהו, במוכר והידוע, שמושך אותנו חזרה אליו, עוטף ברכות, מנגן את הצלילים הנכונים ומעורר געגוע. אנחנו, בני האדם, מוכנים להישאר במקום הזה גם אם הצלילים לא מוצאים חן בעינינו יותר, גם אם הם מזויפים, אנחנו עושים עצמנו חרשים ומתנהגים כרגיל. לעיתים אנחנו מפסיקים אפילו לשמוע אותם, והם הופכים לקולות רקע ולעיתים, אנחנו שומעים אותם רק כאשר הם כבר ממש צורמים באוזנינו ולא מאפשרים לנו להתייחס אליהם כ"רעש לבן".

את אותה נחמה והזדהות שניתן לחוש בצפייה בסרט מוכר, אפשר למצוא גם בהאזנה למוסיקה או לשיר מסוים, היאחזות בחפץ כלשהו, תמונה וכמובן בקשר עם בן אדם.

השבוע יצא לי לחטט קצת, גם בדברים האישיים שלי וגם בנשמתי אפשר לומר. בבית הוריי השארתי לא מעט דברים כאשר עזבתי את הבית, פרסתי כנף והקמתי את הקן שלי. פתחתי את הקופסאות, הסרתי את האבק ושם נתגלו אלי אוצרות ילדותי ונעוריי. את חלקם ציפיתי למצוא וחיכית לראות, חלקם הפתיעו אותי לגמרי, שכחתי לגמרי מהם, וניסיתי להיזכר מדוע שמרתי אותם בכזו קנאות במהלך השנים. מאז שנולדה לי בתי הבכורה כבר הגשמתי משאלת לב ענקית והענקתי לה את אוסף בובות הבארבי שלי ועוד משחקים, בכל פרק זמן אני מוצאת עוד דברים ששמרתי לילדה שתהיה לי, והנה הן כאן,בנותיי היקרות, וזה מרגש אותי. וכך עבר הזמן, סידרתי ואף נפרדתי ממספר פריטים וזיכרונות שהגיעה שעתן, תוך כדי החיטוט הרגשתי שאני נמנעת מלהגיע לאחת הקופסאות, ידעתי בדיוק מה מסתתר בה ושם, לא הייתה שום נחמה, דווקא את המוכר הזה רציתי לא להכיר, שלא יהיה כל כך קרוב אלי וקשור לכל כך הרבה חוויות מחיי. כמובן שלא עזר לי הרצון הזה, הכרתי כל דף וכל מילה ששמרתי, כל תמונה וכל ציור, לא סתם חיכיתי עד עכשיו עם ה"סדר" הזה, דחיתי אותו לא מעט, הרגשתי שהיו קופסאות שהסתערתי עליהן בשמחה אך מהקופסא הזו נמנעתי ככל שיכולתי. אני מודה שעדין לא פתחתי אותה, ולא קראתי לעומק, הרגשתי שאני עדין לא מוכנה לפרידה, שמחתי שכבר מיהרתי ונגמר לי הזמן, זה לא שברחתי – נו, הייתה לי סיבה טובה...

בחיי היום יום שלי כבר נפרדתי מהתקופה הזו מספר פעמים, רבנו, השלמנו, רבנו שוב. צחקנו, התבדחנו, העמדנו פנים, התרחקנו. היו לנו שנים לא יציבות למרות שקיוויתי שבסוף נתאזן ונהיה כמו שכתבנו אז בדפים המקושטים ההם, זה לא קרה.

חיינו רצופים בפרידות, חלקן קשות יותר ופחות, אך אני מאמינה שרובן חייבות להיעשות אם הן עולות. כאשר אני מתייחסת לפרידה, אין בכוונתי רק לפרידה פיזית מאדם כלשהו בחיינו, גם להיפרד מפריטים ששמרנו, זיכרונות שהתאמצנו להחיות ולא לשכוח, ויותר מכל נראה לי קשה הפרידה של אדם מאיזו שהיא תמונה של "איך זה צריך להראות".

 עבורי זו אחת הפרידות הכי קשות, לשחרר את ה"תמונה האידיאלית" הזו שיש לי בראש, היא מפריעה לראות את הדרך, את מה שעומד לפני, את מה שכן קרה. חשבו אתם, איזו תמונה אידיאלית קיימת במחשבותיכם שאיננה באה לידי ביטוי במציאות, כל כך קיוויתם שזה יהיה כך- וזה לא,דברים השתנו, אנשים השתנו, החיים דינאמיים, קרו דברים אחרים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות סטאטיים, כדאי שננוע, נזרום עם קצב החיים, ניצור מחיינו כעת את התמונה האידיאלית עבורנו, היום.

אני מתכוונת לפתוח את הקופסא ההיא בהקדם, להסתכל לה ישר בעיניים, לחבק אותה, לאמץ אותה אלי, ליהנות ממנה ולשחרר אותה, עם כמה שפחות כאב, ללמוד להשלים איתה. העובדה ש"התמונה האידיאלית" ההיא לא מתקיימת בחיי כיום, לא אומרת שלא אוכל לראות בתוכן חיי כיום כאידיאלי, להשקיע בו, לחלום בו, ליצור בו זיכרונות חדשים, ליהנות!