מהו אורך חייו של הסכם בלעדיות? בית המשפט מכריע בעניין 

עו"ד גיל נדל, ליאור מנשרוף

לאחרונה, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה של יבואן מוצרי מזון ישראלי כנגד חברה בינלאומית המייצרת מוצרי מזון, עימה קיים קשר מסחר בינלאומיים.

טענתו המרכזית של היבואן הישראלי הייתה כי בין הצדדים נוצר הסכם בלעדיות בשנת 2004 שהקנה ליבואן הישראלי זכות הפצה בלעדית של מוצרי המזון לתקופה של שנתיים, וביטולו לאחר 9 חודשים על ידי היצרן הזר מהווה הפרה יסודית של ההסכם ועל כך יש לפצותו.

בית המשפט נדרש להכריע, בהיעדר הסכם חתום בכתב על ידי שני הצדדים, מה הייתה תקופת הבלעדיות, וקיבל בעניין זה את עמדת היצרן הזר.

עובדות המקרה וטענות הצדדים:

היבואן ויליפוד, העוסק בייבוא ושיווק של מוצרי מזון, הגיע להסכמה עם יצרן זר של מוצרי פסטה, ביחס לשיווק מוצריו בישראל.

על פי ההסכם, היבואן ירכוש מוצרי פסטה שונים בכמות של 2, 000 טון לשנה במחיר מסוים, ויתחייב שלא לקשר בין מוצריו של היצרן הזר למוצריה של חברת האם של אותו יצרן.

כאמור, הצדדים לא חתמו על הסכם בכתב אך כל צד החל לקיים את מחויבויותיו לפי ההסכמה אליה הגיעו ובמקביל החליפו ביניהם טיוטות שלא נחתמו.

לאחר מספר חודשים, התגלה ליצרן הזר כי היבואן הישראלי מפר את חיוביו לפי ההסכם, בכך שקישר בין מוצרי חברת האם לחברת הבת, ולכן הודיע היצרן הזר על הפסקת אספקת המוצרים ליבואן הישראלי, והעביר את הפעילות ליבואן ישראלי אחר.

בפני בית המשפט עמדה השאלה האם ההסכם בוטל כדין על ידי היצרן הזר, ותוך כך גם לקבוע בדיעבד, בהיעדר הסכם בכתב, אילו תנאים נכללו בהסכם המחייב שנוצר בין הצדדים.

היבואן הישראלי ביקש מבית המשפט לחייב את היצרן הזר ואת היבואן שהחליף אותו בשיווק המוצרים, בפיצויים בגין הפרת ההסכם.

החלטת בית המשפט:

בית המשפט קבע כי ההסכם שנוצר בין הצדדים בתחילת הדרך, אינו הסכם מחייב כפי שטוען היבואן הישראלי מכמה סיבות. ראשית, בית המשפט מצא כי מאופן התנהלותם של הצדדים ניתן לראות כי הם היו מודעים לכך שאין ביניהם הסכם מחייב ואף תיאמו פגישה כדי לחתום על הסכם כזה, ובמקביל החליפו טיוטות. שנית, הצדדים הגיעו להסכמות רק בחלק מהעניינים נשוא ההסכם, ובמסגרת כך קובע בית המשפט כי הצדדים לא סיכמו ביניהם על תקופת הבלעדיות.

עוד קבע בית המשפט, כי הצדדים המשיכו לקיים את חיוביהם לפי התרשומות ביניהם, אף שהן עדיין לא היו בגדר הסכם מחייב, ובטיוטה נוספת שנשלחה על ידי היבואן הישראלי ליצרן הזר נראה כי היבואן עצמו ידע כי אין הסכם בלעדיות בין הצדדים במועד שליחת הטיוטה.

בית המשפט קבע כי המועד בו נוצר הסכם מחייב בין הצדדים היה בסוף מרץ 2004 ולא בפברואר 2004 כפי שטען היבואן הישראלי, וכי תקופת הסכם והבלעדיות תהיה עד לסוף שנת 2004, כאשר מספר שבועות לאחר הסכמה זו הגיע המשלוח הראשון ליבואן הישראלי.

לאור זאת, קבע בית המשפט כי תקופת ההסכם לא הייתה לשנתיים, והודעת היצרן הזר על הפסקת ההתקשרות שבועיים לפני מועד סיומה, אמורה לזכות את היבואן בפיצוי, אך התביעה נדחתה בשל אי-הוכחת הנזק.

בסופו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה במלואה וחייב את התובע, היבואן הישראלי, בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 85, 000 ש"ח, שיחולקו בין היצרן הזר והיבואן הישראלי שהחליף את ויליפוד בשיווק המוצרים.

[ת.א. (מחוזי ת"א) 1768-06 ג. וילי פוד אינטרנשיונל בע"מ נ' FILIZ ואח', פסק-דין מיום 5.3.12, השופטת רות רונן. ב"כ היבואן- עו"ד ברנר; ב"כ היצרן הזר- עו"ד ד"ר שלמה כהן ושות'; ב"כ היבואן הישראלי שהחליף את ויליפוד: עוה"ד שבולת, ישראלי, רוברטס, זיסמן ושות'].