הרגשתם פעם שאתם מדברים עם מישהו אבל הוא לא ממש קולט אתכם? הוא לא ממש מקשיב לכם? יותר ויותר מאיתנו מתבגרים מתוך חוויה שאף אחד לא באמת הקשיב לנו? אף אחד לא באמת שמע אותנו. אולי האזינו. אבל לא באמת הקשיבו.
ההבדל בין שמיעה להקשבה הוא שאנחנו שומעים טכנית באוזניים אבל להקשיב זה כבר לתת תשומת לב למה שאנחנו שומעים. אנחנו מוסיפים לפעולה הטכנית של השמיעה את הקשב שלנו. את הלב שלנו. אנחנו פותחים את הלב ודרכו אנחנו מנסים לקלוט את הנאמר. זאת הקשבה. וכשאדם יכול לעשות את זה אין אדם שלא יוכל להרגיש מחובר אליו.
רוב הבעיות שיש לנו עם ההורים שלנו היו יכולים להיפתר לו הם היו באמת מקשיבים לנו. רוב הבעיות הזוגיות שיש לנו היו נעלמות אם היינו מוסיפים לשמיעה שלנו את ההקשבה והלב הפתוח. וכך גם רוב הבעיות שלנו עם הילדים שלנו.
אנחנו כל כך פוחדים לפתוח את הלב שלנו ולהקשיב. אנחנו עסוקים מידי בניתוח, שיפוט וביקורת של התכנים שאנחנו שומעים. אנחנו חיים בחוויה מתמדת של התגוננות והגנה על האני השברירי שלנו עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים לעצור, להרפות, לשחרר, לפתוח את הלב ולהקשיב. זה מספיק. כל מה שאנחנו רוצים זה שיראו אותנו ושיקשיבו לנו. וכך גם היקרים שלנו.
על מנת להקשיב עם לב פתוח אנחנו צריכים לנטרל את המקום הפנימי בתוכינו שכל הזמן שופט ומבקר. אנחנו צריכים להרגיש בטוחים עם עצמנו ולהיות מסוגלים להתאים את התדר הרגשי שלנו לתדר הרגשי שממנו האדם מדבר. אם הוא מדבר מכאב אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתחבר לכאב שלו דרך הלב. לא מספיק שנבין את הכאב שלו בשכל. אנחנו חייבים להתחבר אליו רגשית. אחרת הוא ירגיש שרק שמענו אותו ולא הקשבנו לו.
בשביל להיות מסוגלים להתחבר רגשית לאנשים שמדברים איתנו אנחנו. לאחר ניטרול השיפוט והביקורת הפנימיים שלנו אנחנו צריכים לפתוח את הלב שלנו. כל עוד שאנחנו חיים בתדמית. כל עוד שאנחנו עסוקים בהישרדות שלנו. כל עוד אנחנו חיים מתוך הגנה על ה"אני" שלנו. לא נהיה מסוגלים לפתוח את הלב שלנו. זה יאיים עלינו.
סביב הלב שלנו תהיה חומה, יהיה שיריון שימנע מאיתנו את היכולת להיות בגובה העיניים ובתדר רגשי זהה לזה של האדם שמדבר איתנו. אנחנו נוכל להבין את הכאב שלו. לשוחח על הכאב שלו. לנתח את הכאב שלו אבל הכל דרך השכל או דרך זה שנשים את עצמנו מעל רגשית. כמו מטפלים, יועצים או עוזרים. אנחנו למעלה. נרגיש מכך חשובים. אבל לא נהיה באמת מסוגלים לפתוח את הלב שלנו ולהקשיב ללא מחיצות. בגובה העיניים ובפשטות.
על מנת להיות מסוגלים להקשיב באמת עם לב פתוח אנחנו צריכים ללמוד לחבור חזרה ללב ולמהות שלנו. לשחרר את ההישרדות הרגשית שאנחנו חווים ואת האיום על הזהות העצמית שלנו. ככל שאנחנו מחוברים יותר למהות שלנו היכולת שלנו לפתוח את הלב גדלה וכתוצאה מכך גם היכולת שלנו להקשיב.
ככל שאנחנו קשובים יותר לעצמנו ולניואנסים של הלב שלנו כך אנחנו יכולים יותר להקשיב גם לאחרים.
הדרך שלנו להתחבר למהות היא דרך המוכנת שלנו לחשוף את החולשות שלנו. אנחנו עוטים על עצמנו תדמית כיוון שאנחנו רוצים להסתיר את החלקים הפחות נעימים שלנו. וכדי להסיר את התדמית אנחנו צריכים להסכים לחשוף אותם. להסכים להראות אנושיים. להסכים לא לדעת. להסכים לחלוק את הכאב שלנו. להסכים להודות בפחדים שלנו. להסכים לשתף את הסודות שלנו. להסכים לעמנו להראות באופן מלא.
ברגע שנצליח לצמצם את הפער בין הבפנים שלנו לבין מה שאנחנו מציגים כלפי חוץ. החיבור שלנו ללב יגדל. הביקורת והשיפוט הפנימי יתפוגגו והיכולת שלנו להקשיב באופן מלא לעצמנו ולאחרים תהפוך לחלק מאיתנו.
לחיי ההתפתחות אישית שלכם,
חני
חני בורנשטיין - מומחית להתפתחות אישית ולהגשמה עצמית
