מדוע אנחנו זקוקים למחאה פוליטית? 

מדוע אנחנו זקוקים למחאה פוליטית?
האם השלטון בארץ הוא דמוקרטיית הרוב או עריצות המיעוט? ומדוע אנחנו זקוקים למחאה פוליטית?
במשטר דמוקרטי מזהירים כי אל לו לרוב שנבחר לנהוג בעריצות נגד המיעוט אלא חובה עליו לכבד את זכויותיו.
בישראל התהפכו היוצרות. המיעוט כופה את רצונותיו, אינו מכבד את זכויותיו של הרוב ואף נוהג כלפיו בעריצות.
תופעת המיעוט- העריץ מייחדת את הדמוקרטיה הישראלית בתחומים רבים. הפחד המשתק מהמיעוט אוחז בגרונו של הרוב בחלקים רבים של מרחב חיינו.
מנהיגי הרוב החרדי המתון מפחדים מפני המיעוט החרדי המיליטנטי - הסיקריקים. מנהיגי הרוב בהתנחלויות נפחדים מפני המיעוט הקיצוני - נוער הגבעות. הדתיים הציוניים יראים מפני החרד"לים הרוב החילוני מפני המיעוט הדתי-חרדי. מנהיגי ההסתדרות חוששים מהוועדים החזקים. חברי הכנסת במפלגות הגדולות מפני חברי המרכזים שלהם. רוב חברי הכנסת בליכוד מפני חמשת חבריהם הקיצוניים. מפלגת השלטון מפני המפלגות הקטנות ועוד ועוד.
הפחד הוא הנגיף המדכא את עוצמתו של הרוב!
הפחד הוא הדלק המזין את כוחו של המיעוט!
ומדוע זה קורה? מדוע הרוב איננו שולט? מדוע המיעוט מכתיב את סדר היום הישראלי?
אין ספק כי הפלגנות בארץ מזינה את קיומן של מפלגות סקטוריאליות שעיקר מעייניהן נתון למילוי רצונם של בוחריהן.
אין גם ספק כי שיטת הבחירות בארץ מצמיחה מפלגות קיקיוניות וקטנות, המקבלות משקל עודף בממשל הקואליציוני.
לא פחות מ-12 מפלגות הצליחו לעבור את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. 7 מהמפלגות מחזיקות בחמישה מושבים או פחות.
ולמרות זאת לרוב הישראלי (הלא סקטוריאלי והלא קיצוני) ישנה נציגות מרשימה התואמת (כנראה) את כוחו ומשתקפת במפלגות המרכזיות (הליכוד, קדימה והעבודה) ובסה"כ 68 ח"כים. (לחרדים- 16 ח"כים, לימניים-22 ח"כים, לשמאל ולערבים -14 ח"כים).
ובכן ,מדוע הרוב אינו שולט? מדוע שלוש מפלגות המרכז אינן משלבות ידיים כדי לתת את הביטוי הנכון לרצונו של הרוב? מדוע הן מעדיפות להיאנס ע"י מפלגות המיעוט?
מדוע מדיניות הממשלה מתיישרת עפ"י גחמותיהם של שולי מרכיביה? מדוע שוליים אלו מכתיבים את סדר העדיפויות הלאומי?
פעם תלינו זאת במניעים אידיאולוגים. לא עוד. הפערים בין מפלגות אלו אינם גדולים, ואם העבודה חברה לקואליציה עם הליכוד, הרי שאידיאולוגית לקדימה אין כל בעיה.
התשובה המתבקשת נטועה באיכותם הירודה של הנבחרים שלנו שמהם נובטת מנהיגות חלשה, חסרת אומץ לב הבוחרת להישרד ולא להנהיג!
צא ולמד מי הם מנהיגי המפלגות הגדולות בארץ:- את הגדולה שבהן מנהיגה אישה חובבנית המצטיינת בבלבול דעת, צוברת טעות ועוד טעות ונעדרת תכונות של מנהיג. את השנייה מנהיג גבר מזגזג ומתפתל, המשכלל באנגלית מושלמת את מדיניותו חסרת המדיניות של פטרונו מהעבר, יצחק שמיר. השלישית מונהגת ע"י שר חוץ מנודה ומוחרם ממרבית מדינות המערב ומקובל בעיקר ברוסיה, מדינה המונעת סנקציות על איראן ועל סוריה. מנהיגה של הרביעית מבלה את עיקר זמנו ליד אוזנו של רב בן 91 ועושה את דברו. המנהיגה של החמישית היא היו"ר השביעי (!) של מפלגת העבודה בעשר השנים האחרונות.
האם הקרקע שעליה ניצבות המפלגות תנביט לנו בעתיד מנהיגות ראויה, אמיצת לב וישרת דרך? האם מתוך 120 חברי הכנסת המכהנים בולטת דמות של מנהיג הניחן בתכונות אלו? התשובה לצער כולנו (כנראה) שלילית.
ולשם כך אנחנו זקוקים למחאה. למחאה פוליטית.
מאמרי מערכת, בלוגים ודברי פרשנות אינם קובעים את הסדר הלאומי והשפעתם עליו כמעט אפסית. דמותנו כעם וכחברה בארץ הזאת נקבעת בסופו של דבר ע"י החלטות, תקנות וחוקים המתקבלים בממשלה ובכנסת.
יש כמובן ליקויים בשיטת הבחירות שלנו ואולי הראשון שבהם הוא אחוז החסימה הנמוך. עם זאת הבעיה המרכזית נטועה בפיחות הרב שחל במעמדו של הפוליטיקאי הישראלי במהלך השנים. הוא נתפש כאופורטוניסט סקטוריאלי שאינו בוחל בקומבינות לקידום ענייניו ועיקר מאווייו מנותבים להישרדותו הפוליטית. דימויו הירוד של הפוליטיקאי הישראלי מרתיע ומונע כניסתם של צעירים ומבוגרים, מעולם העסקים, מהאקדמיה ומתחומים אחרים, לשדה הפוליטיקה.
בקיץ האחרון היינו עדים למחאה חברתית שהוציאה רבבות מאזרחי הארץ הזאת, פעם אחר פעם, מבתיהם אל כיכרות הערים. הדיה הגיעו לכל בית בארץ. רבים מאיתנו חשבו כי מה שהיה לא יהיה עוד. שרוח חזקה תבוא על הארץ ותשטוף את הפוליטיקה הישראלית, תזעזע ותכריע אותה. ולא היא!
התנערותם של מנהיגי המחאה מכל סממן פוליטי מפלגתי, רצונם להתרחק ממילים 'מגויסות' כמו 'שמאל' 'מרכז' ו'ימין', ניסיונותיהם להישמר מליטול חלק בדיונים על סדר העדיפויות הלאומי ומשמעויותיו, כל אלה יצרו מכנה משותף רחב מאוד והביאו מאות אלפי אזרחים לכיכרות, בעלי דעות פוליטיות שונות ואף מנוגדות, ממעמדות חברתיים שונים, עניים ועשירים, ממרכז הארץ ומהפריפריה, נוער, מבוגרים וקשישים.
אך דרך פעולה זו הביאה כנראה גם לסופה של המחאה עם פירותיה הדלים.
שכן כדי שלמחאה יהיה ביטוי מעשי, דהיינו שינויים מהותיים בסדרי העדיפויות הלאומיים, קרי בתקציב המדינה, היא חייבת להיתעל למסדרונות הפרלמנט, היא חייבת להיות מוכלת בכוח פוליטי. כדי שלמחאה תהיה השפעה מכוננת וארוכת טווח על אופייה ודמותה של החברה הישראלית היא חייבת להגיע לכנסת ולממשלה.
המחאה החברתית הייתה צריכה להפוך למחאה פוליטית.
מחאה כזו שתחרוט על דגלה את הערכים המשותפים לרוב העם, יש לה את הסיכוי להצמיח מנהיגות פוליטית, במפלגות הקיימות ובמפלגות חדשות. מנהיגות ישרת דרך בעלת אומץ לב השואבת את כוחה ועוצמתה מהציבור. מנהיגות שתממש את כוחו של הרוב, תעמיד על סדר היום הלאומי את הנושאים המשותפים לרוב הציבור ותעקור את הפחד שמשליט המיעוט, מבלי לקפח את זכויותיו!
מחאה פוליטית כזו נדרשת, ומיד.