הבלתי נראים 

"הבלתי נראים"

למה אתה לא מבקר את סבתא שלך? אז מה אם היא לא זוכרת אותך?

עינב דרומר

מה יכול להיות שלומי? אני רק רוצה לסיים כבר... אין לי מה לעשות יותר בעולם הזה, אני מיותרת... צריך כבר לגמור עם זה וזהו!

מה היה אומר כל אחד מאיתנו אם היה מקבל תשובה כזו על שאלתו? בוודאי היה מזדעזע וחושב איך יוכל למנוע מחברו לומר דברים כאלו בעתיד או גרוע מכך, לאבד עצמו לדעת. אני מניחה שרוב האנשים היו משוחחים לעיתים קרובות עם אותו אדם ומקדישים לו תשומת לב רבה יותר מבעבר. אולי היו פונים לגורמים מקצועיים שיוכלו לעזור לו ומנסים לשמח אותו בכל דרך אפשרית.

אך אם אותו אדם היה מוסיף את המשפט - "יש לי ילדים ונכדים, אך יש להם חיים משלהם והם עסוקים מאוד. אז מה יש לאישה זקנה כמוני לעשות כאן?", התמונה היתה משתנה...

את הדברים האלה אמרה לי קשישה הנמצאת במרכז גריאטרי בו אני מתנדבת. קשישה? קשישים? נו, אותם אלה שעברו את גיל ה-65. אלה שאף פעם לא היו "נורמליים" כמונו ולא למדו בתיכון ובאוניברסיטה ולא התחתנו וילדו ילדים, לא רבו ולא אהבו וגם לא התעלמו חלילה מהמבוגרים של דורם, אלה שסיימו את תפקידם בעולם, אלה שאין אנו זקוקים יותר לעזרתם אלא הם לעזרתנו ולכן, מה יועילו לנו?

אע"פ שרובנו חלמנו בילדותנו או עדיין חולמים להיות בעלי הסגולה המיוחדת המאפשרת לנו להיות רואים ואינם נראים, אנחנו לא מבינים שזה כבר לא כל כך מיוחד. אנחנו מוקפים בכאלה, אבל לא מסוגלים לראות אותם. לא כאשר הם עולים לאוטובוס ואין מקומות ישיבה, לא כשהם שואלים אותנו איך מגיעים לרחוב מסויים גם אם זה הרחוב בו אנו גרים ולא כאשר הם מבקשים שנדבר יותר לאט ובקול כי קשה להם לשמוע.

אותם רואים ואינם נראים מאבדים את הסגולה הזו כאשר הם נוסעים נורא לאט בכביש מהיר וגורמים לנו לשים לב למחדל ולקבוע ש"זה או זקן או אישה", או כשמתגלה שהם אמידים ובעלי נכסים ומי כמונו יודעים שממון שאינו מנוצל זוהי עוולה חברתית ממדרגה ראשונה, או כשהם שואלים יותר מדי שאלות את הפקידה בבנק וגוזלים את זמננו היקר.

שאלתי פעם מישהו מדוע הוא לא הולך לבקר את סבתא שלו. הוא ענה - בשביל מה? היא גם ככה שוכחת הכל אחרי שניה...

• הכותבת היא נגנית חצוצרה ומנהלת להקת "דוסה נובה"

נלקח מאתר : http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4152751,00.html

 www.dosanova.co.il