נתקלתם פעם באדם מבוגר שמגיב או מתנהל כמו ילד קטן? זה קורה כיוון אנו מורכבים ממספר גילאים. יש לנו את הגיל הכרונולוגי. יש לנו את הגיל הביולוגי. יש לנו את הגיל המנטאלי. את הגיל הנפשי ואת הגיל הרגשי.
כאשר קיים פער בין הגיל הרגשי שלנו לגיל הכרונולוגי שלנו יהיו פעמים שהתגובות שלנו יהיו תגובות של ילדים קטנים ולא של אנשים בוגרים. אם אני מתבגר כרונולוגית ולא מתבגר רגשית, נוצר בתוכי פיצול. כאשר התפקוד היומיומי שלי שנובע מהתדמית שלי הוא תפקוד של מבוגר והתפקוד הרגשי שלי שבו אני עדיין ילד קטן.
אם בילדותינו לא קיבלנו מספיק חום ואהבה מההורים שלנו. החסר שלנו בחום ואהבה ינהל לנו את החיים. כמבוגרים אנחנו נהיה בחיפוש תמידי אחר חום רגשי ונחווה חסר תמידי בקירבה אינטימית, בתחושת שייכות ובחוויה שאנחנו נאהבים.
ככל שהחסר שלנו גדול יותר, הגיל הרגשי שלנו צעיר יותר. ככל שהגיל הרגשי שלנו צעיר יותר, הפחד שלנו מרגשות גדול יותר והדרך שלנו לאזן את עצמנו היא באמצעות התבגרות נפשית מוקדמת מדי. דבר שיוצר מצב שבו אנחנו נראים כלפי חוץ כאנשים בוגרים ורציניים אך בתוך תוכנו אנחנו ילדים קטנים עם צרכים רגשיים של ילדים קטנים.
אנחנו משקיעים מאמץ ואנרגיה רבים להסתיר את הילד הפנימי שבתוכנו ומציגים לעולם רק את התדמית הנפשית הבוגרת שאנחנו עוטים על עצמנו. כולם סביבנו בטוחים שאנחנו בוגרים, שקולים ורציניים ומעריכים אותנו על כך. אך אנחנו מסתובבים בעולם עם סוד כבד שאנחנו נושאים על עצמנו. והסוד הוא הצרכים הרגשיים שלנו. צרכים של ילד קטן שמחפש אמא. שמחפש חום, אהבה, תשומת לב ותחושת שייכות.
ככל שהחסר שלנו גדול יותר, הוא זה שמכתיב לנו את החיים. הוא זה שמניע אותנו – ואנחנו בטוחים שברגע שהחסר הזה יתמלא אנחנו נהיה מאושרים ושבעים. הבעיה היא שצורך בחום ואהבה לילד קטן הוא צורך הישרדותי.
צרכים הישרדותיים, טבעם הוא שכאשר הם חסרים לנו הם מנהלים אותנו. כאשר אנחנו מגיעים בהן לשובע אנחנו אדישים להם אך כאשר הם שוב חסרים לנו אנחנו צריכים אותם מחדש כאילו שלעולם לא סופקנו. לדג' אם לא אכלתי יומיים שלמי – הדבר היחיד שמנהל אותי זה אוכל. אני בטוח שברגע שאוכל הכל יהיה מושלם. לאחר שאכלתי ושבעתי – אני כבר לא חושב על האוכל. אך לאחר מספר שעות הצורך באוכל מתעורר מחדש ללא קשר לסיפוק ולמלאות שחוויתי קודם.
אותו הדבר לגבי הצורך בחום לגבי ילד קטן. ככל שהחסר גדול יותר, הוא מניע אותי יותר ואני בטוח שהמילוי של החסר יביא אותי לפסגת האושר. כאשר החסר מתמלא, אני הופך אדיש אליו עד שהוא מתעורר שוב. ואז המילוי הקודם שחווייתי כבר אינו מספק עוד.
רק אצל אדם שהתבגר רגשית הצורך בחום הופך לבחירה. הוא כבר אינו מכתיב את ההתנהלות שלי וכבר לא מהווה המניע היחיד לפעולות שלי.
על מנת להתבגר רגשית, יש צורך לחשוף את הילד הפנימי שלנו ואת הצרכים הרגשיים שלנו. אנחנו צריכים ללמוד לדבר על הצרכים שלנו. לדבר על החסרים שלנו. לדבר מתוך הכאב שלנו. להסכים להודות ברצונות הילדים שלנו. ולקבל את זה שרגשית אנחנו עדיין ילדים קטנים פגיעים וכאובים.
ברגע שנסכים לילד הקטן הפנימי שבתוכנו למצוא את המקום שלו. הוא כבר לא יצטרך לבעוט או לעשות מניפולציות בשביל שנתייחס אליו. חיבוק אוהב ומכיל יספקו אותו. ויאפשרו לו להתבגר בהדרגה.
הרבה אהבה – לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,
חני
חני בורנשטיין - מומחית להתפתחות אישית ולהגשמה עצמית
