רובנו מסתובבים בעולם עם פחד. פחד שהחברה תדחה אותנו. פחד מדעה שלילית של אחרים עלינו. אנחנו פוחדים שהחברה תשפוט אותנו, שהסביבה תוקיע אותנו, תבקר אותנו או תדחה אותנו. בני אדם הם יצורים עדריים. יצורים עדריים חיים בעדר. יצורים עדריים בטבע, לא מסוגלים לשרוד ללא העדר. לכן, הצורך להיות חלק מהעדר הוא מוטבע אצלם באופן הישרדותי.
כשאנחנו נולדים, כתינוקות, אין לנו באמת יכולת לשרוד בעולם ללא העדר, ללא הסביבה שלנו. לכן, הרצון להיות חלק מהעדר, חלק מהחברה הוא הישרדותי אצלנו. אנחנו נעשה הכל בשביל למצוא חן בעיני כולם. בשביל ליישר קו עם החברה ובשביל שהחברה לא תדחה אותי.
הבעיה מתחילה, כאשר כמבוגרים אנחנו ממשיכים בהתנהלות שמנוהלת על ידי פחדים הישרדותיים אלו, שכבר אינם רלוונטים בגיל המבוגר. אנחנו חיים בפחד מתמיד לא להיות שונים. אנחנו חיים בפחד מתמיד לא להיות חריגים. אנחנו עושים הכל בשביל להמנע מביקורת, משיפוטיות או מדעות שליליות עלינו. אנחנו מחפשים את אישור החברה על המראה שלנו, על הלבוש שלנו, על המחשבות שלנו ועל ההתנהגות שלנו. כאשר אנחנו קולטים שיש משהו שדרכו אנחנו מקבלים אישור חברתי נרחב יותר אנחנו מעצימים אותו. ולאט לאט משתעבדים לדעת החברה.
הנסיון שלנו למצוא חן בעיני החברה, הניסיון שלנו להיות כמו כולם, הניסיון שלנו למצוא את המקום שלנו בחברה ולנחש את דעת הסביבה עלינו שואב מאיתנו המון אנרגיה. דבר שגורם לנו להיות במתח פנימי תמידי. אנחנו לא מסוגלים לאפשר לעצמנו לנוח, להרפות, להיות מי שאנחנו באמת ללא מסכות והסתרות. המתח הפנימי הזה, הדריכות להגן על התדמית החברתית שלנו, ממלאים אותנו בעצבנות פנימית, בתסכול ובתחושות של כישלון וחוסר שייכות.
כיוון שזה כמעט בלתי אפשרי להישאר טעונים בתחושות קשות אלה ללא לפורקם. אנחנו מחפשים בתת מודע, את המקום שבו אם נפרוק את המתח האגור בנו ואת השליליות שלנו, והמחיר מבחינתנו יהיה הנמוך ביותר. כיוון שהתדמית החברתית חשובה לנו במיוחד, בדרך כלל אנחנו נפרוק את העצבים שלנו, ואת התסכולים שלנו על הקרובים לנו ביותר. על המשפחה הקרובה שלנו. על הילדים, על בן/בת הזוג, על ההורים או על כל מי שהכי קרוב אלינו.
וכאן, אנחנו יוצרים לעצמנו בעיה נוספת. הבית שלנו, אמור להיות המקום שבו אנחנו יכולים להיות הכי טבעיים, הכי משוחררים, להיות מי שאנחנו ללא הגנות וללא מסכות. מקום בו אנחנו יכולים להסיר את התדמית שאנחנו עוטים בחוץ ומקום בו אנחנו נטענים בחום ובאהבה. כאשר אנחנו הופכים את הבית שלנו למקום לפריקת תסכולים חברתיים שלנו – אנחנו לא יכולים להרגיש אהובים בבית ולא יכולים להרגיש מוערכים בבית. ואז, אין לנו מקום שבו אנחנו יכולים לנוח.
אנחנו מרגישים רע בבית שלנו! אנחנו מרגישים בודדים בבית שלנו! מרגישים לא שייכים ואז בורחים חזרה לחברה. בורחים לשוטטות באינטרנט. בורחים לכל מה שיכול להקהות לנו את הבדידות הפנימית שלנו ואת התחושה הפנימית שלא מקבלים אותנו כמו שאנחנו. שאנחנו לא באמת אהובים. אנחנו בורחים לאוכל, שתיה, סמים, מין, רדיפה אחר כבוד, כסף, סרטים ועוד.
וכך, אנחנו מזינים את הלופ הזה, אנחנו חיים בצורה שאינה בריאה רגשית, אנחנו חיים בתחושה פנימית שלדעת החברה יש עליונות עלינו, אנחנו בודדים בתוך הבית שלנו והתהליך ממשיך עם עוד ועוד מתח ורגשות מודחקים שאנחנו לא פורקים. לאט לאט, הגוף שלנו מפתח בעיות פסיכוסומאטיות, אח"כ ממשיך למחלות קשות יותר. ואנחנו לא מסוגלים לעצור.
אנחנו לא מעיזים לעצור ולהתבונן על החיים שלנו. להסכים לראות שבעצם אין לנו כלום. להסכים לראות איך החסר שלנו באהבה ובקבלה עצמית מנהל את החיים שלנו. ואנחנו פשוט ממשיכים לסבול בשקט. כי זה מה שאנחנו מכירים. כי לזה אנחנו רגילים.
אני מזמינה אתכם להתחיל לשים סימני שאלה על האופן שבו אתם מנהלים את החיים שלכם. תתחילו לבדוק את ההתנהלות החברתית שלכם. תתחילו לבדוק כמה אינטימיות, קרבה ואהבה יש בחיים שלכם. תתחילו לבדוק לאיזה מקומות אתם בורחים בשביל להקהות את הכאב ואת הבדידות שלכם?
לחיי ההגשמה עצמית וההתפתחות אישית המלאים שלכם,
חני
חני בורנשטיין - מומחית להתפתחות אישית ולהגשמה עצמית
