מה הקשר בין חוסר אמפטיה לבין זעם, כעס, תסכול ולעיתים אף תוקפנות ואלימות? 

מה הקשר בין חוסר אמפטיה לבין זעם, כעס, תסכול ולעיתים אף תוקפנות ואלימות? 

חוסר אונים, עצבים, תוקפנות

תוקפנות ועצבים נובעים מתחושה של חוסר אונים של האדם. אדם שמרגיש מחוק, בלתי נראה, לא מוערך, לא מובן, חסום או לא קיים - יחוש חוסר אונים וחוסר האונים הזה עלול לדחוף אותו למקומות של עצבנות, מתחים ואף אלימות.

כדי למנוע מראש מצבים של מתח, עצבים או אפילו תוקפנות יש להבין את המקור שלהם. מספיק שאדם ירגיש שרואים אותו, מבינים אותו וקולטים אותו כדי שחוסר האונים שלו יתפוגג והנטייה שלו לתוקפנות או לעצבנות תרד מאליה. 

אמפטיה - הכלי הרגשי לנטרול עצבים

הדרך לנטרול עצבים של אחרים היא אמפטיה. כשאדם מגלה הבנה, רואה את הצרכים של הצד השני, מבין את התסכול שלו, נותן פידבק לקושי של הצד שממול - כל אלה מקטינים את הסיכוי לחיכוך ולמתח.

לעומת זאת, חוסר אכפתיות, ניתוק, התעלמות, שתיקה, ציניות או ווכחנות לשמה - כל אלה מגבירים את תחושת הניכור ואת הרגשת חוסר האונים של הצד השני ותורמים משלהם להגברת העצבים והמתחים בבית.    

לראות את הצד השני ולשקף זאת

לפני שנכנסים לויכוח - נסו לראות את נקודת הצד השני ולשקף אותה. במקום להתווכח, להסביר או לתת המלצות - נסו להראות לצד השני שאתם מבינים אותו, קולטים את הראש שלו, נמצאים ביחד איתו ומצדיקים אותו.

עצם העובדה שיש מישהו שמגלה אכפתיות והזדהות עם המצוקה שלנו היא כל כך משמעותית, שדי בה כדי לגרום לרגיעה ולתחושה טובה יותר. חוסר אכפתיות וניתוק הם אלה שמגבירים את תחושת המצוקה הפנימית וגורמים לאנשים להיות עצבניים יותר וגם תוקפניים יותר.

יותר אכפתיות, פחות מתחים

כדי להוריד מתחים בבית יש לגלות יותר אמפטיה ויותר אכפתיות כלפי בן הזוג. אמפתיה אינה בהכרח פיתרון, אבל היא מעידה על חיבור, על אחדות, על הזדהות ועל כוונה טובה.

הבעיה הבסיסית ביותר במערכות יחסים טעונות היא העובדה שלבני הזוג כבר לא אכפת אחד מהשני, שאין אמפטיה ביניהם, שאף אחד לא רואה את הצד השני ולא מכיר בו, שרוב הזמן ישנה מחיקה וביטול של טענות הצד השני ותחושה של התעלמות הדדית.

וטיפ לסיום: זה בלתי אפשרי לחיות בניכור ולהרגיש בהרמוניה. מי שרוצה זוגיות טובה חייב להקרין אמפטיה כלפי בן הזוג השני - לא חינוך, לא ביקורת, לא ביטול ולא זלזול בצורכי הצד השני.