כבני האדם אנחנו יצורים חברתיים. כיצורים חברתיים מאד מאד קשה לנו לחיות בניגוד לחברה. זה כמעט ובלתי אפשרי מבחינתנו לחיות בחוויה שהחברה דחתה אותנו. בחוויה שאנחנו חריגים. בחוויה שאנחנו שונים. בחוויה שאנחנו לא ממש חלק. הפחד הגדול שלנו מלהידחות בידי החברה גורם לכך שאנחנו מנסים לעשות הכל על מנת להיות כמו כולם. על מנת למצוא חן בעיניי הכלל. על מנת לקבל את אישור החברה.
על מנת להיות כמו כולם ובשביל ליישר קו עם החברה אנשים רבים מתחילים להתהלך מול החברה על קצות האצבעות שלהם, כאילו הם הולכים על ביצים, מתחילים להשקיע המון אנרגיה בלנסות לנחש את דעת החברה עלינו ובלנסות לגרום לחברה לקבל אותנו. הניסיון להיות כמו כולם, למצוא חן בעיניי הסביבה ולקבל את אישור החברה מאד מתיש. ובסופו של דבר גורם לחיים מתוך מתח, לחיים מלאי חוסר סבלנות, מלאי עצבנות פנימית, מלאי תובענות ועוד. את כל האנרגיה השלילית הזאת בדרך כלל אנחנו פורקים דווקא על האנשים הכי קרובים לנו. אנחנו לא מסוגלים להשאר טעונים רגשית בכל האנרגיה השלילית הזאת. מול החברה אנחנו בד"כ לא נעיז לפרוק את המתח כך שהמקום שבו נרגיש הכי נוח לפרוק יהיה בסביבה הקרובה לנו.
אנחנו לוקחים והופכים את הקרובים לנו לפח אשפה שבו אנחנו מרוקנים את כל הג'יפה שמצטברת בתוכנו. אנחנו פורקים עליהם את כל הרגשות השלילים שיש לנו עם החברה. את תחושת הדחייה, את הפחד שאנחנו לא אהובים, שאנחנו לא מוערכים או לא מקובלים במידה מספקת. את תחושות הכישלון שלנו, את הדימוי העצמי נמוך שלנו ועוד. במו ידינו אנחנו יוצרים לעצמנו בעיה נוספת דווקא במקום שהוא הכי אינטימי לנו.
באופן האולטימטיבי, המקום האינטימי שלנו, הקרובים לנו, המשפחה, הבית – אמור להיות המקום שבו אני יכול לנוח. שם צריך להיות לי הכי טוב. שם אני אמור להרגיש הכי בנוח. שם אני אמור להרגיש מוערך ואהוב בגלל מה שאני. אבל בעצם אני גורם לעצמי לסבול גם שם. אני יוצר לעצמי מחיצה ביני לבין היקרים לי. ואז, אני מתחיל לחפש סיבות ודרכים על מנת לברוח מהבית ומהמשפחה. אני בורח מהבית שלי כי לא טוב לי שם. אני בודד.
אני בורח חזרה לחברה, אני בורח לעשייה. אני מחפש להיות מאן דאמר, להיות משהו. אני מרגיש שלא באמת רואים אותי אז אני מנסה להרשים. אני מנסה להפוך להיות מישהו דומיננטי. מישהו שהחברה תעריך אותו. מישהו שהחברה תתפעל ממנו. ואני בעצם ממשיך להזין את הלופ הזה שאני מתגלגל בתוכו.
בלי לשים לב אני הופך להיות קורבן של החברה. אני לא מסוגל לומר לעצמי – שהחברה תעשה מה שהיא רוצה ואני אעשה את מה שנכון לי ואת מה שאני רוצה. אני משתעבד לתכתיבי החברה. לגחמות החברה. למשחקי החברה. אני אומנם יודע בתוך תוכי שהחסר בתוכי רק הולך וגדול. אני לא מרגיש שלווה וסיפוק. אך אני לא מסוגל להפסיק את המרוץ. ברגעים שאני כנה עם עצמי אני מסוגל לחוש את תחושת הריקנות ואת המועקה שמלווים אותי באופן קבע.
אם אני רוצה לחזור להיות בעל הבית על החיים שלי. אני חייב לעצור ולשאול את עצמי – האם אני חייב להיות חלק מהחברה? האם אני מסוגל להתנתק מהחברה? מה אני שווה באמת בלי ההגדרה של החברה? מי אני באמת? אני חייב לבחון את מערכת היחסים שלי עם החברה. ולהפנות את המיקוד שלי מבחוץ פנימה.
אני מזמינה אתכם לבחון את החיים שלכם ולהתחיל כבר היום ליצור את החיים שבאמת מגיעים לכם. חיים מלאים באהבה עצמית, קבלה עצמית, סיפוק. שלווה פנימית ושמחה.
לחיי ההגשמה עצמית שלכם,
חני בורנשטיין – מומחית להתפתחות אישית ולהתבגרות רגשית
בלוג – http://www.chany.co.il
חני בורנשטיין - מומחית להתפתחות אישית ולהגשמה עצמית
