באמת, למי איכפת ?
2007. 11. 15
פעם, כשבאמת היינו קטנים היתה מקובלת בינינו קללה נוראית: "לך לעזה" היינו אומרים, כי אז עוד לא למדנו לקלל בחופשיות והתביישנו לומר "לך לעזאזל". אם ננסה להביא את רוח הקללה בעברית צחה, של ימינו, היינו אומרים: "לך לכל הרוחות", וכדי שחלק גדול מאוכלוסית ישראל כיום יבין, היינו אומרים: "לך קיביני מאט". נכון שעכשיו, אחרי גירוש גוש קטיף, לא נשאר בעזה אפילו יהודי אחד שמבין יידיש, כבר קשה להגיד "גיי אין דער ערד אריין" שפרושה המילולי של קללה זו הוא "לך מתחת לאדמה" אך מובנה היום יומי הוא "לך תתפגר" או "לך תקבור את עצמך". וזו אמירה שחשוב שאתייחס אליה בהמשך.
האמת היא שכיום אף אחד לא רוצה ללכת לעזה. לאף אחד גם לא איכפת מה קורה בעזה, והעזתים? העזתים שילכו לעזה! בעברית ישנה, בעברית צחה ואם הם רוצים אז גם ברוסית, או אפילו ביידיש, כי עזה כיום היא באמת קללה נוראית.
אומרים שאנחנו עם חכם (אז אומרים). אנחנו עם שיש לו היסטוריה ארוכה, ארוכה אפילו יותר מאורך הגלות. אומרים שעם חכם לומד מההיסטוריה של עצמו (אז אומרים). אז שיקום מישהו חכם ויאמר לי למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה שלנו?
מאז ראשית ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל רובצת קללה על היחסים בין היהודים לעמי הארץ. לא רק קללה אחת אלא קללה רודפת קללה. קללות שכל פירוש שניתן לקללות שהזכרתי למעלה חל בצורה זו או אחרת על היחסים האלה.
זוכרים את שמשון, "שימשן דער גיב?ר" יעני שמשון הגיבור. זוכרים איזה צרות הוא עשה לעזתים. צחוק הוא עשה מהם. אבל מה היה הסוף? נכון שיש מי שאומר שמה שקרה לו לא שייך לעזתים. יש מי שאומר שזה מה שקורה לכל גבר שרודף אחרי נשים וביחוד אחרי אישה יפה. שקודם איבד את השיער, אחרי זה איבד את העיניים ואחרי זה איבד את הראש ואם היינו אומרים את זה ביידיש: "גיי אין דער ערד אריין" היינו אומרים את זה בעיברית: "לך תתפגר".
נעזוב את כל ההיסטוריה התנ"כית. אבשלום פיינברג הלך לעזה בשמה של מחתרת ניל"י כדי ליצור קשר עם הצבא הבריטי ולעזור לו במלחמה כנגד התורכים. איפה הוא מצא את עצמו? מה בדיוק קרה לו? את זה כנראה שלא נדע לעולם. בסוף מצאו אותו "אין דער ערד אריין" לרגלי עץ הדקל.
את ההיסטוריה אני לא יכול לקצר, אבל לא חייבים לספר את כולה. אז בקצרה:
1948: מלחמת השיחרור עומדת להסתיים עוד יום-יומיים, וכל מה שלימים נקרא "רצועת עזה" היה נשאר
חלק ממה שבגאוגרפיה היה קרוי "רצועת החוף". אבל המנהיג הגדול, שקוצר ראייתו ההיסטורית היה תואם בקורלציה מדהימה לקוצר קומתו (בזה הוא לא היה אשם) החליט שכל מה שעשתה עד אז חטיבת הנגב לא חשוב. ולא חשוב כמה דם נשפך שם, ולא הבין מה תהיה המשמעות הצבאית והמדינית של יישור קו הגבול עם מצרים לקו הגבול המדיני בינה לבין מדינת ישראל המגבשת את גבולותיה.
צה"ל (הפלמ"ח) כבר כבש את אל-עריש. היה עוד צורך לטהר את העיר עזה ועוד מספר עיירות ולא היתה נוצרת רצועת עזה. המנהיג נתן הוראה לסגת. המנהיג מצא לנכון, עוד תוך ימי המלחמה, להדיח בצורה ערמומית, אבל עדינה, את מפקד חזית הדרום. הלוואי שאפשר לומר בשלב הזה "שהשאר הוא היסטוריה" ואחר כך לא לומר ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה". ואולי בכך לא היינו, שני העמים, צריכים לעבור את כל מה שעבר עלינו בחתיכת הארץ הזו.
האמת חייבת להאמר, אני לא יכול לתאר לעצמי את החיים בלי "רצועת עזה". המושג הזה מוטבע במוחי כל כך עמוק, שגם אם ביום מן הימים לא תהיה יותר רצועת עזה, כל פעם שמאיזה שהיא סיבה אביט במפה אראה גם בעיני רוחי וגם במציאות, שלא תהיה מציאות אלא רק זיכרון היסטורי, את ה"אצבע" הזו שקרויה "רצועת עזה". לצערי, לעולם לא אוכל להשתחרר מהמחשבה שהיתה זו ה"אצבע המשולשת" המשמעותית ביותר בחיי ובחיי כל אלה שהלכו לשם ולא שנשארו שם "אין דער ערד אריין".
1956: מבצע סיני. שוב שלחו אותנו לעזה. שוב אותו המנהיג היה בעוכרינו. הוא היה זה ששלח אותנו לעזה והוא היה זה ששלח אותנו לכל הרוחות ונתן את ההוראה לסגת משם. יש הטוענים שלא היתה לו ברירה, שלא יכול היה לעמוד בלחצים. יכול להיות. אבל מישהו היה צריך לשלם את המחיר על כך.
הייתי אז חייל בסדיר, הגעתי גם לים של עזה, אכלנו שם בלירה חמישה דגים טריים צלויים על גחלים, שרק זמן קצר לפני כן נידוגו. היה להם טעם של גן עדן. אני מוכן לומר שהיה להם טעם של שלום. שנים רבות אחר כך, שלח אותנו יאסר עראפת לשתות את מי הים של עזה, ורק אז הבנתי שהדגים הטובים הם נחלת העבר והיום המים הם המרים והמרעילים את היחסים. או שבעיניו הם העונש החמור ביותר שהוא היה רוצה שיהיה חלקה של ישראל על כל מה שהיה עד אז ומאז.
היתה זו אשליה או התעלמות. לא המים המרים והרעילים הם שיצרו את מערכת היחסים בינינו לבין המצרים, ובמיוחד את יחסי הגומלין בין הערבים והישראלים. היו אלה המלחמות ויחסי הגומלין שעשו את מי הים של עזה מרים ורעילים. אבל באמת למי בכלל היה איכפת.
את מראה הים ואת ריח הדגים אני זוכר מעורבים במראות של קילומטרים רבים של כביש מעבר המיתלה ששוליו והוא שחורים, רצופים מכוניות מפוייחות של הצבא המצרי הבורח אל מותו. במראות הכביש היוצא מערבה ממתחם אבו עגילה ששוליו רצופים מכוניות וגופות שריחם ממלא את אויר המדבר האמור להיות צח ונקי. אך באמת למי בכלל היה איכפת, הרי לא עברו ימים מספר וכבר החולות מכסים את הגוויות ההולכות "אין דער ערד אריין".
מי יספור את כל המקרים בהם הלכו כוחות ישראלים לעזה. משאירים שם להיקבר דם חיילים ישראלים וגופות ערבים, אזרחים ולא אזרחים, לוחמים ונשים וילדים, והאדמה מקבלת את כולם. והכוחות הולכים לעזה וחוזרים ממנה מי בחיים ומי לאחר מותו. מי יספור את כל המקרים בהם הלכו חברי האירגונים הערביים השונים מעזה לזרוע הרג וחורבן בישראל, משאירים דם וגופות של לוחמים , אזרחים, נשים וילדים, והאדמה מקבלת את כולם. הולכים לישראל וחוזרים לעזה.
הולכים לעזה ! הולכים מעזה ! אף פעם זה לא ממש הפריע למישהו שיש שם גבול, שיש שם גדר, שיש שם מוקשים, ששם יורים ובעיקר לא הפריע לאף אחד שבני אדם מתים שם. אני חושב שלא היה ביחסים בין ישראל לערבים דבר יותר שיגרתי מההליכה זו הלוך ושוב. גם למטרות שלום כמו עבודה ומסחר שהיו יכולות לקרב אותו וגם למטרות שגורמות להתרחקות מהשלום שאף אחד לא יודע מהו ואיזה צורה תהיה לו ואיזה מסגרת תהיה לו. ואני חושב שאף אחד אף פעם לא באמת רצה אותו ולאף אחד לא באמת חשוב אם יהיה שלום או לא, כי אף אחד לא מאמין בו. כי בפועל הוא לא ניתן להגדרה וקשה למצוא ניסוח שיענה ויספק את כל הצדדים המעורבים.
מלחמת ששת הימים ב-1967 הסתיימה בתוצאות כל כך מוחצות עד כי אפשר היה לראות בהן מציאות שייתכן כי תאריך חיים לנצח. מצרים, שבמשך שנים היתה מעורבת, תוך מימוש והכתבה של חיי היום יום של תושבי הרצועה. שהמשיכה לאחוז אותם סגורים בתוך שטח הרצועה במעמד של פליטים מבלי לתת להם מעמד אזרחי כל שהוא, לא כישות מדינית איזה שהיא, לא פלשתינית ולא מצרית, נותקה מהרצועה, כמו מכל שטח חצי האי סיני.
לפתע מצאה עצמה ישראל לא רק ככוח כובש, אלא כמעט כריבון. וזאת על אף שמבחינת החוק הבינלאומי ומבחינת רצונה של ישראל לא זה ולא זה היה רצוי ומקובל על חלקים גדולים מאזרחיה. רק חלקים מצומצמים יחסית בין הישראלים, חלקים מודרכים מכוח ערכים לאומניים או ערכים דתיים, רצו לייחס לרצועה ולחצי האי סיני, מעמד של "חלק מארץ ישראל השלמה", או "ארץ שניתנה לאבותינו על ידי אלוהים".
שנים רבות עשתה ישראל בסיני וברצועת עזה כבתוך שלה. אני יודע ובטוח כי במשך השנים היו מקרים בהם היתה ישראל שמחה להיפטר מהרצועה ובעיקר מיושביה. אך לא כך התפתחו הדברים. את השטח היינו שמחים לקבל ואת התושבים היינו שמחים לשלוח לכל האפשרויות הנזכרות לעיל, חוץ מאשר לעזה עצמה, משם היינו שמחים לשלוח אותם לכול הרוחות ובפועל שלחנו אותם אין דער ערד אריין.
קשים כספחת היו תושבי רצועת עזה הערבים. הם רצו מאוד ללכת, אבל דווקא לישראל. הם היו מוכנים לעבוד בכל עבודה, אפילו בבזויה ביותר. הם היו מוכנים לחיות ככלבים וללון במבנים גרועים ממלונות כלבים. גם בימים שבאו מאוחר יותר לא הרתיע אותם הצורך לעמוד במחסומים בתקווה שלבסוף יצליחו להגיע לאותם מקומות העבודה ולכל אותן מלונות, כל זאת לא מתוך אהבה גדולה אלא משום שחייהם לפני כן ברצועת עזה שתחת שלטון מצרים היו קשים ומרים אלף מונים וחיי כלב היו חיי מותרות בשבילם.
במקביל, רק בכיוון הפוך הלכו הישראלים לעזה. הם הלכו בשמחה לא רק משום שאמרו להם ללכת. הם הלכו כי בעיניהם ובליבם היתה זו שליחות אלוהית. היתה זו הגשמת חלום מדיני, לאומי ודתי.
תזכורת: "אומרים שאנחנו עם חכם, (אז אומרים). אנחנו עם שיש לו היסטוריה ארוכה, ארוכה אפילו יותר מאורך הגלות. אומרים שעם חכם לומד מההיסטוריה של עצמו, (אז אומרים). אז שיקום מישהו חכם ויאמר לי למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה שלנו?" אם היינו לומדים היינו יודעים שמי שייפגע בנו יותר מכל, נהיה אנחנו בעצמנו!
ישנה מילה אחת משומשת ונדושה עד שקשה לדעת מה היא. אנחנו רק שומעים אותה ואנחנו מאבדים את ראשינו. יש בה בשבילנו מטעם הסם המשכ(ק)ר.אנחנו מוכנים לאבד את עצמנו לדעת אם רק יגידו לנו אותה, ילחשו אותה באזנינו. אנחנו מוכנים להחליף אותה לא רק בנזיד עדשים, מעופש ככל שיהיה. אנחנו מוכנים למכור את עצמו, ואת פרוסת הלחם האחרונה שלנו ושל ילדינו. אנחנו מוכנים לצאת מבתינו ואפילו להרוס אותם, במו ידינו, מעל לראשינו. יותר מכל ומכולם אנחנו אומרים אותה לעצמנו ולא יודעים (שכחנו) שהאחרים לא מאמינים בה, אבל יודעים את חולשתנו ולכן כל כך קל לפתות אותנו, לרמות אותנו, לסחוט אותנו וכפועל יוצא גם להרוג אותנו.
העולם ממש נהנה לשמוע את אנחות האורגזמה שלנו שיש לה צליל מיוחד: ש-ל-ו-ם.
אני לא יודע כמה. אני חושב שגם הסורים, שאצלם המספרים לא כל כך גבוהים, לא יודעים כמה. אני בטוח שהמצרים לא יודעים ולא רוצים לדעת כמה הרוגים יש להם מכל המלחמות.
במלחמת השחרור זה עוד היה העסק של המלך פארוק, שלו בטוח שלא היה איכפת כמה מצרים נהרגו כמו שלא היה איכפת לו אם יש לעם מה לאכול. במלחמת סיני, אולי היה רצון לחלק מההנהגה לדעת אבל אפילו אם רצו, לא היו יכולים. אלפי גוויות היו פזורות במרחבי סיני, רבות מהן כוסו בחולות הנודדים עוד לפני שרימות הזבובים והכלבים המשוטטים סיימו לאכול אותן.
התבוסות האלה לא לימדו את המצרים דבר וכמוהם כמונו, גם אנחנו לא למדנו דבר. פעם ועוד פעם לא ידענו ולא יכולנו לנצל את הנצחונות ולהביא את היחסים עם מצרים לרמה אחרת. פעם ועוד פעם נכנענו ללחצי העולם עלינו ומנהיגינו האמיצים נכנעו לפחד הטבוע בדמנו מזה אלפיים שנות גלות וגירשנו את עצמנו לסגת ולהתכנס (מילה שעוד נחזור אליה) לגבולותינו, שלא הצלחנו ליצור טובים מהם כבר בהסכמי שביתת הנשק מ-1949. גבולות שהשאירו את מדינת ישראל פגיעה עד כדי כך שאיש, כולל ישראל, לא האמין כי הם בני הגנה ולכן גם היוו פיתוי שהמצרים לא יכלו לעמוד בפניו.
יש להפריד מהותית בין שתי המלחמות האלה לבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור שבאו אחרי אחת-עשרה ושבע שנים בהתאם. תוצאות מלחמת ששת הימים הביאו, מידית, לתגובה אזרחית של התישבות ישראלית בכל השטחים שנכבשו (שוחררו) בסוריה, בגדה המערבית ובסיני.
בסוריה ובסיני היתה ההתיישבות בעיקר באזורים שלא היו מיושבים, הן משום שהיו ריקים מלכתחילה או שהיו מיושבים בדלילות. או שתושביהם ברחו כתוצאה מהמלחמה.לא כך היה הדבר בגדה המערבית, ויותר מכך ברצועת עזה שאוכלוסיתה היתה מהצפופות בעולם מאז מלחמת השחרור.
אין מי שיחלוק על היותה של הגדה המערבית חלק אינטגרלי של ארץ ישראל. ארץ ישראל שבה ישבו גם יהודים, אך בעיקר ערבים?עובדה שלדעת ספקולנטים ואחרים היתה עובדה זמנית שעשויה היתה להשתנות עם המשך עליית היהודים לארץ, מטרה שהיתה מטרת התנועה הציונית שנתקלה בקשיים הן לפני מלחמת השחרור ונעשתה בלתי אפשרית לאחריה.
אם באשר לגדה המערבית לא היו כל חילוקי דעות בדבר היותה חלק מארץ ישראל, הרי שבאשר לרצועת עזה כן היו חילוקי דעות. רק מעטים ראו בה חלק מארץ ישראל ולכן כמעט שלא ישבו בה, אי פעם, יהודים התיישבות מאורגנת, אם כי מעטים חיו בעריה השונות כאנשים פרטיים.
תנועת ההתיישבות בימים שלאחר מלחמת ששת הימים לא היתה תוצאה של יזמה פרטית. ישירות או בעקיפין המדינה היא ששלחה את האנשים להתנחל שם. היו שם מתנחלים דתיים, אך היו גם לא מעט מתנחלים חילונים.
המדינה יישבה אותם ועודדה אותם והעם ברובו אהב אותם והיה גאה בהם ובהישגיהם. ישראל והישראלים ראו רק את העתיד והוא נראה להם ורוד. שוב כבעבר לא רצו,לא הישראלים ולא המצרים ולא הערבים ככלל, לראות את אשר עלול להתחולל בעתיד. איש לא חשב ולא האמין שאחרי תבוסה כל כך מוחצת יעז העולם הערבי לפתוח במלחמה נוספת נגד ישראל. וכמו בעבר, היתה זו טעות.
מלחמת יום כיפור היתה המלחמה הראשונה בה היה ברור שאין לה כל קשר, ואין למדינות שהשתתפו בה ענין מיוחד, לשאלת גורלו ועתידו של העם שכבר גיבש לעצמו זהות כ - "העם הפלשתיני". הגדרה שלדעתי לא התקבלה בברכה על ידי מדינות ערב האחרות וכל תמיכה מילולית בו לא היתה יותר מאשר מס שפתיים.
כאמור, מלחמת ששת הימים הסתיימה בתבוסה מוחצת של שלושת המדינות הערביות הגובלות במדינת ישראל מצרים, ירדן וסוריה, שבעבר היה להן אינטרס בשטחי ארץ ישראל. לבנון לא השתתפה במלחמה אולי מתוך ידיעה שגורלה יהיה כגורל האחרות וכל שיהיה לה מכך יהיה אובדן סופי של דרום לבנון.
סביר היה להניח כי לפחות מצרים, שהיתה המדינה הערבית המובילה בגודלה, בחוזקה והמוכה ביותר במלחמת ששת הימים, לא תעז לפתוח במלחמה נוספת נגד ישראל. אולם כנראה שלא יכלה לעמוד בפיתוי לנצל את החולשה שהפגינה אז החברה הישראלית. הסוף ידוע! על אף תנאי הפתיחה הקשים ביותר בהם היתה נתונה ישראל ועל אף הפגיעות הנוראות בה בתחילת המלחמה, הצליחה ישראל לשנות את התפתחות המלחמה ולסיים את הקרבות כאשר צה"ל יושב כמאה ק"מ מקהיר וכשבעים ק"מ מדמשק. כאשר גם במצרים וגם בסוריה לא היה כוח שיכול היה למנוע את נפילת ערי הבירה שלהן תוך ימים מספר, על כל ההשלכות היכולות לנבוע ממצב כזה.
יש מי שיהיה מוכן להאמין שלאנואר סאדאת היתה הארה או התגלות ולפתע היה למבקש שלום. נשאלות השאלות: למה הדבר קרה רק כמה שנים אחרי סיום המלחמה? ויותר מכך, למה הדבר לא קרה לו לפני המלחמה? יש מי שיאמר כי סאדאת היה חייב קודם להחזיר למצרים את כבודה שאבד לה במלחמת ששת הימים.
מי אני שאדחה השערות עמוסות כבוד שכאלה? אני מייחס את הדבר לתוצאות המלחמה ולזמן שנדרש לעם המצרי ולמנהיגו לעכל ולהתרגל לרעיון שאכן אלה היו תוצאות המלחמה, ולהבין כי בשלב ההוא אין בכוחה של מצרים, לבדה או יחד עם מדינות ערביות נוספות, לנצח את ישראל, ואולי הפנימו סוף סוף את המצב שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד במלחמה, כי הפסד פרושו התחסלות !
אני מייחס זאת להערכה נוספת: בין ההערכות השונות שאמדו את מספר ההרוגים ובהתייחס למספר החיילים שהשתתפו במלחמה, היתה גם הערכה שקבעה שכשמונים אלף חיילים נהרגו במלחמה. אבל גם אם נתייחס להערכה הנמוכה שבה דובר רק על כעשרים אלף הרוגים, הרי שגם אם אלה הם המספרים, אפילו משטר "דמוקרטי" כמו זה שקיים במצריים לא יכול להתעלם מהם ולהעלים אותם מהעם.
סיבה אפשרית נוספת היא גילוי הפוטנציאל הכלכלי האדיר שישראל גילתה, פיתחה וניצלה בסיני שהיה לצנינים בעיני המשטר המצרי שהיה זקוק לקידום הכלכלה המצרית המפגרת והעלובה.
אינני יודע אם היה הדבר בזכות היועצים הגרמנים שהיו שם בעבר הרחוק, או בזכות היועצים הרוסים שהיו שם בעבר הקרוב, שלשניהם יש ידע נרחב בחולשות העם היהודי. או אולי אפילו בזכות חכמתם הנסתרת של המצרים עצמם. לפתע היכתה בהם ההבנה כי בשלום יוכלו להשיג הרבה יותר ממה שהם יכולים להשיג במלחמה. בנובמבר 1977 התבשר העם בישראל, העם במצרים, וכל העולם, כי נשיא מצרים אנואר סאדאת עומד לבוא לירושלים כאשר השלום שמור בין כנפיו. כבר נאמר כי המילה "שלום", יש בכוחה להוציא את הישראלים משיווי משקל, לגרום להם לאבד את ראשם ו...
אכן, זה מה שקרה. סאדאת בא לישראל והעם בישראל "התמסר" לו יותר ממה שמרבית העם היהודי מתמסר לאלוהים. הכל הוא קיבל, הכול! והכל תמורת שלום מדומה. שלום שאינו, ולא היה, ולא יהיה שונה מהשלום ששרר בין ישראל ומצרים בכל השנים שלא היתה ביניהן מלחמה בפועל.
היתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל בה "ניצח" העם המצרי את העם הישראלי, וגרם לו "לנצח" את העם היהודי. נראה כאבסורד? היתה זו המכה הכואבת ביותר שהיכה את העם הישראלי היושב בציון, את העם הישראלי היושב בסיני. היתה זו שמחת העם המצרי החוזה ביציאת מצרים המודרנית, אלא שבפעם הזו לא היו אלה היהודים שנהנו משלל מצרים, היו אלה המצרים שנהנו משלל ישראל.
אל האבסורד האחד אפשר לצרף את האבסורד השני הצמוד אליו. הישראלים נעקרו מפיתחת רפיח וגורשו מחבל ימית שהוא, אם תרצו, רצועת עזה. לאן? לגוש קטיף שהוא, אם תרצו, רצועת עזה.
"שבו!" אמרה להם המדינה. "פרו ורבו!" "בנו בתים ושבו וניטעו גנות ואיכלו את פ??רי?ן" כמאמר הנביא ירמיהו (פרק כט' פסוק 5') והם אכן בנו בתים לתפארת וישבו בהם ופרו ורבו ובתיהם הומים מתינוקות, הקימו חממות ונטעו, ואכלו את פרין - פרי עמלם. מה נאמר ומה נדבר, התגשמות חזון הנביאים.
יהיו כאלה שיערערו על עצם שיקול הדעת ועל חכמת המעשה, קל וחומר כאשר שיקול הדעת רעוע מראש וחכמת המעשה אינה סוף מעשה במחשבה תחילה. האם זה צחוק הגורל או לעג הגורל? אותו אדם שחלקו בניצחון במלחמות שנזכרו אינו קטן (בלשון המעטה). אותו אדם שחלקו בישוב חבל ימית וגוש קטיף הוא מכריע, הוא זה שבכאב לב (קשוח) הביא לחורבנם. יאמר "הפה שהתיר הוא שאסר", זה שבנה הוא שיהרוס. הוא שנטע (את האנשים) הוא שיעקור (בולדוזר). ואכן, עם בוא השלום המפוקפק עם מצרים נהרסו בתי חבל ימית והלכו אין דער ערד אריין וכוסו בחולות. ואכן עוד בטרם בא ושבספק אם יבוא, השלום הממזר שאין לו אבא ואו אין לו אמא, כי צריך לדעת אם יהיה פרטנר או פרטנרית, אך בטוח שהנשואים האלה לא יהיו כשרים. והכל הפוך על הפוך. עקרו ולא נטעו, הרסו ולא בנו כי עוד לא יודעים ועוד לא החליטו. והאנשים לא הלכו לעזה אלא הלכו מעזה. הם לא רק הלכו לכל הרוחות, גם שברו (בכאב לב קשוח) את רוחם. חיבקו אותם בנחישות וברגישות כשהוציאו אותם מבתיהם ושכחו מהם ברגישות ובנחישות כשזרקו אותם לכלבים. ועוד בטרם עלה אחרון העקורים על האוטובוס כבר היו המכונות הכבדות עסוקות בהרס הבתים, ובתים הרוסים יכולים לשמש גם מסתור למשגרי קסאמים, לפחות עד שיכסו אותן החולות כדי שגם על הבתים האלה אפשר יהיה לאמר בשפה שרבים מיושביהם הבינו "גיי אין דער ערד אריין".
אפשר,לסיכום, לסנן בין השיניים "קיבינימאט"! "שהכול ילך לעזאזל"! "לך תתפגר"! לך תקבור את עצמך"!
האמת, למי זה בכלל איכפת !
2007. 11. 15
פעם, כשבאמת היינו קטנים היתה מקובלת בינינו קללה נוראית: "לך לעזה" היינו אומרים, כי אז עוד לא למדנו לקלל בחופשיות והתביישנו לומר "לך לעזאזל". אם ננסה להביא את רוח הקללה בעברית צחה, של ימינו, היינו אומרים: "לך לכל הרוחות", וכדי שחלק גדול מאוכלוסית ישראל כיום יבין, היינו אומרים: "לך קיביני מאט". נכון שעכשיו, אחרי גירוש גוש קטיף, לא נשאר בעזה אפילו יהודי אחד שמבין יידיש, כבר קשה להגיד "גיי אין דער ערד אריין" שפרושה המילולי של קללה זו הוא "לך מתחת לאדמה" אך מובנה היום יומי הוא "לך תתפגר" או "לך תקבור את עצמך". וזו אמירה שחשוב שאתייחס אליה בהמשך.
האמת היא שכיום אף אחד לא רוצה ללכת לעזה. לאף אחד גם לא איכפת מה קורה בעזה, והעזתים? העזתים שילכו לעזה! בעברית ישנה, בעברית צחה ואם הם רוצים אז גם ברוסית, או אפילו ביידיש, כי עזה כיום היא באמת קללה נוראית.
אומרים שאנחנו עם חכם (אז אומרים). אנחנו עם שיש לו היסטוריה ארוכה, ארוכה אפילו יותר מאורך הגלות. אומרים שעם חכם לומד מההיסטוריה של עצמו (אז אומרים). אז שיקום מישהו חכם ויאמר לי למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה שלנו?
מאז ראשית ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל רובצת קללה על היחסים בין היהודים לעמי הארץ. לא רק קללה אחת אלא קללה רודפת קללה. קללות שכל פירוש שניתן לקללות שהזכרתי למעלה חל בצורה זו או אחרת על היחסים האלה.
זוכרים את שמשון, "שימשן דער גיב?ר" יעני שמשון הגיבור. זוכרים איזה צרות הוא עשה לעזתים. צחוק הוא עשה מהם. אבל מה היה הסוף? נכון שיש מי שאומר שמה שקרה לו לא שייך לעזתים. יש מי שאומר שזה מה שקורה לכל גבר שרודף אחרי נשים וביחוד אחרי אישה יפה. שקודם איבד את השיער, אחרי זה איבד את העיניים ואחרי זה איבד את הראש ואם היינו אומרים את זה ביידיש: "גיי אין דער ערד אריין" היינו אומרים את זה בעיברית: "לך תתפגר".
נעזוב את כל ההיסטוריה התנ"כית. אבשלום פיינברג הלך לעזה בשמה של מחתרת ניל"י כדי ליצור קשר עם הצבא הבריטי ולעזור לו במלחמה כנגד התורכים. איפה הוא מצא את עצמו? מה בדיוק קרה לו? את זה כנראה שלא נדע לעולם. בסוף מצאו אותו "אין דער ערד אריין" לרגלי עץ הדקל.
את ההיסטוריה אני לא יכול לקצר, אבל לא חייבים לספר את כולה. אז בקצרה:
1948: מלחמת השיחרור עומדת להסתיים עוד יום-יומיים, וכל מה שלימים נקרא "רצועת עזה" היה נשאר
חלק ממה שבגאוגרפיה היה קרוי "רצועת החוף". אבל המנהיג הגדול, שקוצר ראייתו ההיסטורית היה תואם בקורלציה מדהימה לקוצר קומתו (בזה הוא לא היה אשם) החליט שכל מה שעשתה עד אז חטיבת הנגב לא חשוב. ולא חשוב כמה דם נשפך שם, ולא הבין מה תהיה המשמעות הצבאית והמדינית של יישור קו הגבול עם מצרים לקו הגבול המדיני בינה לבין מדינת ישראל המגבשת את גבולותיה.
צה"ל (הפלמ"ח) כבר כבש את אל-עריש. היה עוד צורך לטהר את העיר עזה ועוד מספר עיירות ולא היתה נוצרת רצועת עזה. המנהיג נתן הוראה לסגת. המנהיג מצא לנכון, עוד תוך ימי המלחמה, להדיח בצורה ערמומית, אבל עדינה, את מפקד חזית הדרום. הלוואי שאפשר לומר בשלב הזה "שהשאר הוא היסטוריה" ואחר כך לא לומר ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה". ואולי בכך לא היינו, שני העמים, צריכים לעבור את כל מה שעבר עלינו בחתיכת הארץ הזו.
האמת חייבת להאמר, אני לא יכול לתאר לעצמי את החיים בלי "רצועת עזה". המושג הזה מוטבע במוחי כל כך עמוק, שגם אם ביום מן הימים לא תהיה יותר רצועת עזה, כל פעם שמאיזה שהיא סיבה אביט במפה אראה גם בעיני רוחי וגם במציאות, שלא תהיה מציאות אלא רק זיכרון היסטורי, את ה"אצבע" הזו שקרויה "רצועת עזה". לצערי, לעולם לא אוכל להשתחרר מהמחשבה שהיתה זו ה"אצבע המשולשת" המשמעותית ביותר בחיי ובחיי כל אלה שהלכו לשם ולא שנשארו שם "אין דער ערד אריין".
1956: מבצע סיני. שוב שלחו אותנו לעזה. שוב אותו המנהיג היה בעוכרינו. הוא היה זה ששלח אותנו לעזה והוא היה זה ששלח אותנו לכל הרוחות ונתן את ההוראה לסגת משם. יש הטוענים שלא היתה לו ברירה, שלא יכול היה לעמוד בלחצים. יכול להיות. אבל מישהו היה צריך לשלם את המחיר על כך.
הייתי אז חייל בסדיר, הגעתי גם לים של עזה, אכלנו שם בלירה חמישה דגים טריים צלויים על גחלים, שרק זמן קצר לפני כן נידוגו. היה להם טעם של גן עדן. אני מוכן לומר שהיה להם טעם של שלום. שנים רבות אחר כך, שלח אותנו יאסר עראפת לשתות את מי הים של עזה, ורק אז הבנתי שהדגים הטובים הם נחלת העבר והיום המים הם המרים והמרעילים את היחסים. או שבעיניו הם העונש החמור ביותר שהוא היה רוצה שיהיה חלקה של ישראל על כל מה שהיה עד אז ומאז.
היתה זו אשליה או התעלמות. לא המים המרים והרעילים הם שיצרו את מערכת היחסים בינינו לבין המצרים, ובמיוחד את יחסי הגומלין בין הערבים והישראלים. היו אלה המלחמות ויחסי הגומלין שעשו את מי הים של עזה מרים ורעילים. אבל באמת למי בכלל היה איכפת.
את מראה הים ואת ריח הדגים אני זוכר מעורבים במראות של קילומטרים רבים של כביש מעבר המיתלה ששוליו והוא שחורים, רצופים מכוניות מפוייחות של הצבא המצרי הבורח אל מותו. במראות הכביש היוצא מערבה ממתחם אבו עגילה ששוליו רצופים מכוניות וגופות שריחם ממלא את אויר המדבר האמור להיות צח ונקי. אך באמת למי בכלל היה איכפת, הרי לא עברו ימים מספר וכבר החולות מכסים את הגוויות ההולכות "אין דער ערד אריין".
מי יספור את כל המקרים בהם הלכו כוחות ישראלים לעזה. משאירים שם להיקבר דם חיילים ישראלים וגופות ערבים, אזרחים ולא אזרחים, לוחמים ונשים וילדים, והאדמה מקבלת את כולם. והכוחות הולכים לעזה וחוזרים ממנה מי בחיים ומי לאחר מותו. מי יספור את כל המקרים בהם הלכו חברי האירגונים הערביים השונים מעזה לזרוע הרג וחורבן בישראל, משאירים דם וגופות של לוחמים , אזרחים, נשים וילדים, והאדמה מקבלת את כולם. הולכים לישראל וחוזרים לעזה.
הולכים לעזה ! הולכים מעזה ! אף פעם זה לא ממש הפריע למישהו שיש שם גבול, שיש שם גדר, שיש שם מוקשים, ששם יורים ובעיקר לא הפריע לאף אחד שבני אדם מתים שם. אני חושב שלא היה ביחסים בין ישראל לערבים דבר יותר שיגרתי מההליכה זו הלוך ושוב. גם למטרות שלום כמו עבודה ומסחר שהיו יכולות לקרב אותו וגם למטרות שגורמות להתרחקות מהשלום שאף אחד לא יודע מהו ואיזה צורה תהיה לו ואיזה מסגרת תהיה לו. ואני חושב שאף אחד אף פעם לא באמת רצה אותו ולאף אחד לא באמת חשוב אם יהיה שלום או לא, כי אף אחד לא מאמין בו. כי בפועל הוא לא ניתן להגדרה וקשה למצוא ניסוח שיענה ויספק את כל הצדדים המעורבים.
מלחמת ששת הימים ב-1967 הסתיימה בתוצאות כל כך מוחצות עד כי אפשר היה לראות בהן מציאות שייתכן כי תאריך חיים לנצח. מצרים, שבמשך שנים היתה מעורבת, תוך מימוש והכתבה של חיי היום יום של תושבי הרצועה. שהמשיכה לאחוז אותם סגורים בתוך שטח הרצועה במעמד של פליטים מבלי לתת להם מעמד אזרחי כל שהוא, לא כישות מדינית איזה שהיא, לא פלשתינית ולא מצרית, נותקה מהרצועה, כמו מכל שטח חצי האי סיני.
לפתע מצאה עצמה ישראל לא רק ככוח כובש, אלא כמעט כריבון. וזאת על אף שמבחינת החוק הבינלאומי ומבחינת רצונה של ישראל לא זה ולא זה היה רצוי ומקובל על חלקים גדולים מאזרחיה. רק חלקים מצומצמים יחסית בין הישראלים, חלקים מודרכים מכוח ערכים לאומניים או ערכים דתיים, רצו לייחס לרצועה ולחצי האי סיני, מעמד של "חלק מארץ ישראל השלמה", או "ארץ שניתנה לאבותינו על ידי אלוהים".
שנים רבות עשתה ישראל בסיני וברצועת עזה כבתוך שלה. אני יודע ובטוח כי במשך השנים היו מקרים בהם היתה ישראל שמחה להיפטר מהרצועה ובעיקר מיושביה. אך לא כך התפתחו הדברים. את השטח היינו שמחים לקבל ואת התושבים היינו שמחים לשלוח לכל האפשרויות הנזכרות לעיל, חוץ מאשר לעזה עצמה, משם היינו שמחים לשלוח אותם לכול הרוחות ובפועל שלחנו אותם אין דער ערד אריין.
קשים כספחת היו תושבי רצועת עזה הערבים. הם רצו מאוד ללכת, אבל דווקא לישראל. הם היו מוכנים לעבוד בכל עבודה, אפילו בבזויה ביותר. הם היו מוכנים לחיות ככלבים וללון במבנים גרועים ממלונות כלבים. גם בימים שבאו מאוחר יותר לא הרתיע אותם הצורך לעמוד במחסומים בתקווה שלבסוף יצליחו להגיע לאותם מקומות העבודה ולכל אותן מלונות, כל זאת לא מתוך אהבה גדולה אלא משום שחייהם לפני כן ברצועת עזה שתחת שלטון מצרים היו קשים ומרים אלף מונים וחיי כלב היו חיי מותרות בשבילם.
במקביל, רק בכיוון הפוך הלכו הישראלים לעזה. הם הלכו בשמחה לא רק משום שאמרו להם ללכת. הם הלכו כי בעיניהם ובליבם היתה זו שליחות אלוהית. היתה זו הגשמת חלום מדיני, לאומי ודתי.
תזכורת: "אומרים שאנחנו עם חכם, (אז אומרים). אנחנו עם שיש לו היסטוריה ארוכה, ארוכה אפילו יותר מאורך הגלות. אומרים שעם חכם לומד מההיסטוריה של עצמו, (אז אומרים). אז שיקום מישהו חכם ויאמר לי למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה שלנו?" אם היינו לומדים היינו יודעים שמי שייפגע בנו יותר מכל, נהיה אנחנו בעצמנו!
ישנה מילה אחת משומשת ונדושה עד שקשה לדעת מה היא. אנחנו רק שומעים אותה ואנחנו מאבדים את ראשינו. יש בה בשבילנו מטעם הסם המשכ(ק)ר.אנחנו מוכנים לאבד את עצמנו לדעת אם רק יגידו לנו אותה, ילחשו אותה באזנינו. אנחנו מוכנים להחליף אותה לא רק בנזיד עדשים, מעופש ככל שיהיה. אנחנו מוכנים למכור את עצמו, ואת פרוסת הלחם האחרונה שלנו ושל ילדינו. אנחנו מוכנים לצאת מבתינו ואפילו להרוס אותם, במו ידינו, מעל לראשינו. יותר מכל ומכולם אנחנו אומרים אותה לעצמנו ולא יודעים (שכחנו) שהאחרים לא מאמינים בה, אבל יודעים את חולשתנו ולכן כל כך קל לפתות אותנו, לרמות אותנו, לסחוט אותנו וכפועל יוצא גם להרוג אותנו.
העולם ממש נהנה לשמוע את אנחות האורגזמה שלנו שיש לה צליל מיוחד: ש-ל-ו-ם.
אני לא יודע כמה. אני חושב שגם הסורים, שאצלם המספרים לא כל כך גבוהים, לא יודעים כמה. אני בטוח שהמצרים לא יודעים ולא רוצים לדעת כמה הרוגים יש להם מכל המלחמות.
במלחמת השחרור זה עוד היה העסק של המלך פארוק, שלו בטוח שלא היה איכפת כמה מצרים נהרגו כמו שלא היה איכפת לו אם יש לעם מה לאכול. במלחמת סיני, אולי היה רצון לחלק מההנהגה לדעת אבל אפילו אם רצו, לא היו יכולים. אלפי גוויות היו פזורות במרחבי סיני, רבות מהן כוסו בחולות הנודדים עוד לפני שרימות הזבובים והכלבים המשוטטים סיימו לאכול אותן.
התבוסות האלה לא לימדו את המצרים דבר וכמוהם כמונו, גם אנחנו לא למדנו דבר. פעם ועוד פעם לא ידענו ולא יכולנו לנצל את הנצחונות ולהביא את היחסים עם מצרים לרמה אחרת. פעם ועוד פעם נכנענו ללחצי העולם עלינו ומנהיגינו האמיצים נכנעו לפחד הטבוע בדמנו מזה אלפיים שנות גלות וגירשנו את עצמנו לסגת ולהתכנס (מילה שעוד נחזור אליה) לגבולותינו, שלא הצלחנו ליצור טובים מהם כבר בהסכמי שביתת הנשק מ-1949. גבולות שהשאירו את מדינת ישראל פגיעה עד כדי כך שאיש, כולל ישראל, לא האמין כי הם בני הגנה ולכן גם היוו פיתוי שהמצרים לא יכלו לעמוד בפניו.
יש להפריד מהותית בין שתי המלחמות האלה לבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור שבאו אחרי אחת-עשרה ושבע שנים בהתאם. תוצאות מלחמת ששת הימים הביאו, מידית, לתגובה אזרחית של התישבות ישראלית בכל השטחים שנכבשו (שוחררו) בסוריה, בגדה המערבית ובסיני.
בסוריה ובסיני היתה ההתיישבות בעיקר באזורים שלא היו מיושבים, הן משום שהיו ריקים מלכתחילה או שהיו מיושבים בדלילות. או שתושביהם ברחו כתוצאה מהמלחמה.לא כך היה הדבר בגדה המערבית, ויותר מכך ברצועת עזה שאוכלוסיתה היתה מהצפופות בעולם מאז מלחמת השחרור.
אין מי שיחלוק על היותה של הגדה המערבית חלק אינטגרלי של ארץ ישראל. ארץ ישראל שבה ישבו גם יהודים, אך בעיקר ערבים?עובדה שלדעת ספקולנטים ואחרים היתה עובדה זמנית שעשויה היתה להשתנות עם המשך עליית היהודים לארץ, מטרה שהיתה מטרת התנועה הציונית שנתקלה בקשיים הן לפני מלחמת השחרור ונעשתה בלתי אפשרית לאחריה.
אם באשר לגדה המערבית לא היו כל חילוקי דעות בדבר היותה חלק מארץ ישראל, הרי שבאשר לרצועת עזה כן היו חילוקי דעות. רק מעטים ראו בה חלק מארץ ישראל ולכן כמעט שלא ישבו בה, אי פעם, יהודים התיישבות מאורגנת, אם כי מעטים חיו בעריה השונות כאנשים פרטיים.
תנועת ההתיישבות בימים שלאחר מלחמת ששת הימים לא היתה תוצאה של יזמה פרטית. ישירות או בעקיפין המדינה היא ששלחה את האנשים להתנחל שם. היו שם מתנחלים דתיים, אך היו גם לא מעט מתנחלים חילונים.
המדינה יישבה אותם ועודדה אותם והעם ברובו אהב אותם והיה גאה בהם ובהישגיהם. ישראל והישראלים ראו רק את העתיד והוא נראה להם ורוד. שוב כבעבר לא רצו,לא הישראלים ולא המצרים ולא הערבים ככלל, לראות את אשר עלול להתחולל בעתיד. איש לא חשב ולא האמין שאחרי תבוסה כל כך מוחצת יעז העולם הערבי לפתוח במלחמה נוספת נגד ישראל. וכמו בעבר, היתה זו טעות.
מלחמת יום כיפור היתה המלחמה הראשונה בה היה ברור שאין לה כל קשר, ואין למדינות שהשתתפו בה ענין מיוחד, לשאלת גורלו ועתידו של העם שכבר גיבש לעצמו זהות כ - "העם הפלשתיני". הגדרה שלדעתי לא התקבלה בברכה על ידי מדינות ערב האחרות וכל תמיכה מילולית בו לא היתה יותר מאשר מס שפתיים.
כאמור, מלחמת ששת הימים הסתיימה בתבוסה מוחצת של שלושת המדינות הערביות הגובלות במדינת ישראל מצרים, ירדן וסוריה, שבעבר היה להן אינטרס בשטחי ארץ ישראל. לבנון לא השתתפה במלחמה אולי מתוך ידיעה שגורלה יהיה כגורל האחרות וכל שיהיה לה מכך יהיה אובדן סופי של דרום לבנון.
סביר היה להניח כי לפחות מצרים, שהיתה המדינה הערבית המובילה בגודלה, בחוזקה והמוכה ביותר במלחמת ששת הימים, לא תעז לפתוח במלחמה נוספת נגד ישראל. אולם כנראה שלא יכלה לעמוד בפיתוי לנצל את החולשה שהפגינה אז החברה הישראלית. הסוף ידוע! על אף תנאי הפתיחה הקשים ביותר בהם היתה נתונה ישראל ועל אף הפגיעות הנוראות בה בתחילת המלחמה, הצליחה ישראל לשנות את התפתחות המלחמה ולסיים את הקרבות כאשר צה"ל יושב כמאה ק"מ מקהיר וכשבעים ק"מ מדמשק. כאשר גם במצרים וגם בסוריה לא היה כוח שיכול היה למנוע את נפילת ערי הבירה שלהן תוך ימים מספר, על כל ההשלכות היכולות לנבוע ממצב כזה.
יש מי שיהיה מוכן להאמין שלאנואר סאדאת היתה הארה או התגלות ולפתע היה למבקש שלום. נשאלות השאלות: למה הדבר קרה רק כמה שנים אחרי סיום המלחמה? ויותר מכך, למה הדבר לא קרה לו לפני המלחמה? יש מי שיאמר כי סאדאת היה חייב קודם להחזיר למצרים את כבודה שאבד לה במלחמת ששת הימים.
מי אני שאדחה השערות עמוסות כבוד שכאלה? אני מייחס את הדבר לתוצאות המלחמה ולזמן שנדרש לעם המצרי ולמנהיגו לעכל ולהתרגל לרעיון שאכן אלה היו תוצאות המלחמה, ולהבין כי בשלב ההוא אין בכוחה של מצרים, לבדה או יחד עם מדינות ערביות נוספות, לנצח את ישראל, ואולי הפנימו סוף סוף את המצב שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד במלחמה, כי הפסד פרושו התחסלות !
אני מייחס זאת להערכה נוספת: בין ההערכות השונות שאמדו את מספר ההרוגים ובהתייחס למספר החיילים שהשתתפו במלחמה, היתה גם הערכה שקבעה שכשמונים אלף חיילים נהרגו במלחמה. אבל גם אם נתייחס להערכה הנמוכה שבה דובר רק על כעשרים אלף הרוגים, הרי שגם אם אלה הם המספרים, אפילו משטר "דמוקרטי" כמו זה שקיים במצריים לא יכול להתעלם מהם ולהעלים אותם מהעם.
סיבה אפשרית נוספת היא גילוי הפוטנציאל הכלכלי האדיר שישראל גילתה, פיתחה וניצלה בסיני שהיה לצנינים בעיני המשטר המצרי שהיה זקוק לקידום הכלכלה המצרית המפגרת והעלובה.
אינני יודע אם היה הדבר בזכות היועצים הגרמנים שהיו שם בעבר הרחוק, או בזכות היועצים הרוסים שהיו שם בעבר הקרוב, שלשניהם יש ידע נרחב בחולשות העם היהודי. או אולי אפילו בזכות חכמתם הנסתרת של המצרים עצמם. לפתע היכתה בהם ההבנה כי בשלום יוכלו להשיג הרבה יותר ממה שהם יכולים להשיג במלחמה. בנובמבר 1977 התבשר העם בישראל, העם במצרים, וכל העולם, כי נשיא מצרים אנואר סאדאת עומד לבוא לירושלים כאשר השלום שמור בין כנפיו. כבר נאמר כי המילה "שלום", יש בכוחה להוציא את הישראלים משיווי משקל, לגרום להם לאבד את ראשם ו...
אכן, זה מה שקרה. סאדאת בא לישראל והעם בישראל "התמסר" לו יותר ממה שמרבית העם היהודי מתמסר לאלוהים. הכל הוא קיבל, הכול! והכל תמורת שלום מדומה. שלום שאינו, ולא היה, ולא יהיה שונה מהשלום ששרר בין ישראל ומצרים בכל השנים שלא היתה ביניהן מלחמה בפועל.
היתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל בה "ניצח" העם המצרי את העם הישראלי, וגרם לו "לנצח" את העם היהודי. נראה כאבסורד? היתה זו המכה הכואבת ביותר שהיכה את העם הישראלי היושב בציון, את העם הישראלי היושב בסיני. היתה זו שמחת העם המצרי החוזה ביציאת מצרים המודרנית, אלא שבפעם הזו לא היו אלה היהודים שנהנו משלל מצרים, היו אלה המצרים שנהנו משלל ישראל.
אל האבסורד האחד אפשר לצרף את האבסורד השני הצמוד אליו. הישראלים נעקרו מפיתחת רפיח וגורשו מחבל ימית שהוא, אם תרצו, רצועת עזה. לאן? לגוש קטיף שהוא, אם תרצו, רצועת עזה.
"שבו!" אמרה להם המדינה. "פרו ורבו!" "בנו בתים ושבו וניטעו גנות ואיכלו את פ??רי?ן" כמאמר הנביא ירמיהו (פרק כט' פסוק 5') והם אכן בנו בתים לתפארת וישבו בהם ופרו ורבו ובתיהם הומים מתינוקות, הקימו חממות ונטעו, ואכלו את פרין - פרי עמלם. מה נאמר ומה נדבר, התגשמות חזון הנביאים.
יהיו כאלה שיערערו על עצם שיקול הדעת ועל חכמת המעשה, קל וחומר כאשר שיקול הדעת רעוע מראש וחכמת המעשה אינה סוף מעשה במחשבה תחילה. האם זה צחוק הגורל או לעג הגורל? אותו אדם שחלקו בניצחון במלחמות שנזכרו אינו קטן (בלשון המעטה). אותו אדם שחלקו בישוב חבל ימית וגוש קטיף הוא מכריע, הוא זה שבכאב לב (קשוח) הביא לחורבנם. יאמר "הפה שהתיר הוא שאסר", זה שבנה הוא שיהרוס. הוא שנטע (את האנשים) הוא שיעקור (בולדוזר). ואכן, עם בוא השלום המפוקפק עם מצרים נהרסו בתי חבל ימית והלכו אין דער ערד אריין וכוסו בחולות. ואכן עוד בטרם בא ושבספק אם יבוא, השלום הממזר שאין לו אבא ואו אין לו אמא, כי צריך לדעת אם יהיה פרטנר או פרטנרית, אך בטוח שהנשואים האלה לא יהיו כשרים. והכל הפוך על הפוך. עקרו ולא נטעו, הרסו ולא בנו כי עוד לא יודעים ועוד לא החליטו. והאנשים לא הלכו לעזה אלא הלכו מעזה. הם לא רק הלכו לכל הרוחות, גם שברו (בכאב לב קשוח) את רוחם. חיבקו אותם בנחישות וברגישות כשהוציאו אותם מבתיהם ושכחו מהם ברגישות ובנחישות כשזרקו אותם לכלבים. ועוד בטרם עלה אחרון העקורים על האוטובוס כבר היו המכונות הכבדות עסוקות בהרס הבתים, ובתים הרוסים יכולים לשמש גם מסתור למשגרי קסאמים, לפחות עד שיכסו אותן החולות כדי שגם על הבתים האלה אפשר יהיה לאמר בשפה שרבים מיושביהם הבינו "גיי אין דער ערד אריין".
אפשר,לסיכום, לסנן בין השיניים "קיבינימאט"! "שהכול ילך לעזאזל"! "לך תתפגר"! לך תקבור את עצמך"!
האמת, למי זה בכלל איכפת !
