חופש העיתונות בסכנה - מה עושים? 

עיתונות חופשית, עצמאית ובלתי תלויה היא הסימן הבולט של חברה חופשית ודמוקרטית. כנראה שכמו העכברים באוניה טובעת, גם העיתונות היא הראשונה לחוש את הסכנה ולבטא אותה. בצירוף זמנים שלא יכול להיות מקרי עומדת התקשורת הישראלית מול אוסף של אירועים ואיומים, ונראה שהיום מתאימה יותר מתמיד הכותרת המיתולוגית "העולם (של התקשורת) כמרקחה".

אז מה היה לנו: איומים חוזרים ונשנים בתביעות לשון הרע, התנצלות חסרת תקדים בעוצמתה שהתנצל ערוץ 10 כלפי שלדון אדלסון, וכתוצאה התפטרות של בכירי העורכים של חברת החדשות של הערוץ. ירידה משמעותית של תקציבי הפרסום, כתוצאה מהמחאה החברתית, שמשפיעה על מצבם הכלכלי של כל אמצעי התקשורת, אבל במיוחד על החלשים ביניהם, ערוץ 10, ומעריב.  ניצול החולשה של ערוץ 10 והחוב הגדול של הערוץ לאוצר, כדי להוריד אותו על הברכיים, ושמועות עיקשות על כך שהוא נדרש לפטר או לפחות להחליש את העיתונאים החוקרים והפוליטיים שלו, בראשם רביב דרוקר. מינויים פוליטיים בוטים ברשות השידור, מינןי של מנכ"ל נוח לראש הממשלה ובעקבותיו גם פיטורים של עיתונאים, וניסיון להעביר מתפקידה את קרן נויבך, הבועטת ומביעה דעות ביקורתיות בתכנית הרדיו שלה. פיטורים פתאומיים ללא התראה מוקדמת של מפקד גלי צה"ל, גל של ניסיונות חקיקה בכנסת שמטרתם להרתיע את העיתונות החוקרת ולהגדיל את הפיצוי העונשי על פרסומים שנחשבים לשון הרע, עד לקנס של חצי מיליון ש"ח לפרסום בודד. במקביל, ניסיון פוליטי בוטה לקדם לבית המשפט העליון דווקא את השופט סולברג שהרחיב את הפסיקה בתחום לשון הרע, וקבע פיצויים של 300,000 ש"ח נגד אילנה דיין על התחקיר שפרסמה ב"עובדה" בפרשת סרן ר'. וכאילו כל זה לא מספיק, זה בדיוק הזמן לערוך ולפרסם מחקר בכנסת על הבעלויות הצולבות בתקשורת, על השליטה הריכוזית של בעלי הון בתכנים המפורסמים, והתבטאויות של חברי כנסת על הצורך לעגן בחקיקה מגבלות נוספות על כלי התקשורת. כמעט שכחנו, וועדה של לשכת העיתונות הממשלתית המתעקשת שהמדינה תמשיך להגדיר מיהו עיתונאי, ותקבע למי היא מחלקת תעודת עיתונאי ולמי לא.

אז מה עושים? האם יש בכלל מה לעשות? כמובן שזה הזמן למחאה של עיתונאים ושל התומכים בחופש העיתונות. האגודה הישראלית לתקשורת, בה אני חבר, פרסמה השבוע עצומה בולטת של מחאה ודאגה על הפגיעה בחופש העיתונות. על העצומה חתומים רבים מבין המורים והחוקרים של התקשורת במוסדות ההשכלה הגבוהה שלנו. העיתונאים עורכים כבר כנס חשוב ומנסים לשלב ידיים. אבל ברור שאין די במחאה, יש צורך להעלות פתרונות והצעות של ממש. הנה כמה הצעות אפשריות: 

צריך להפריד בין עיקר וטפל, לנסות לעשות סדר באוסף האירועים המבלבל. העיקר הוא הקרב על חופש העיתונות. המובילים של המאבק הזה הם העיתונאים עצמם, לאו דווקא כלי התקשורת והבעלים שלהם, שלפעמים מוכנים לשתף פעולה עם כוחות אחרים, למען אינטרסים זרים או עיסקיים, גם על חשבון העיתונאי והאמת.

הפוליטיקאים, רובם הגדול, אינם ולא יכולם להיות בני ברית של המאבק הזה, גם הם משרתים במקרים רבים את האינטרסים הפוליטיים והמפלגתיים שלהם. הישועה לא תבוא מחקיקה בכנסת ומדוחו"ת מחקר שמוזמנים על ידי חברי כנסת.

יש צורך בראיית מקרו של מכלול האירועים המתרחשים, המזינים זה את זה. החולשה של ערוץ 10 מול אדלסון, מביאה למחשבה שאפשר אולי גם לקבל את רביב דרוקר, או את קרן נויבך. הגדלת הפיצויים בלשון הרע, תעביר את הסמכות במערכת מהעיתונאי והעורך, לעורך הדין, ולמנכ"ל.

יש להאבק על השקיפות, כדי לדעת את מכלול האינטרסים של הבעלים של אמצעי התקשורת, של הדירקטורים, המנהלים והעורכים, ואת מכלול הפעולות של לשכת ראש הממשלה בנושאים אלה.

חופש המידע מתחיל הרבה פעמים מהבלוגרים באינטרנט, גם הם זכאים לתעודת עיתונאי, והמאבק שלהם מול לשכת העיתונות הממשלתית הוא מאבק של כולנו על חופש העיתונות. רבים מהעיתונאים שיפוטרו בגל הנוכחי, יצטרפו למעגל הבלוגרים.

זה הזמן לפתרונות חדשים, למשל להנפקה לציבור של אמצעי תקשורת הנמצא בקשיים כלכליים, כמו ערוץ 10. אם הבעלים של הערוץ אינם מוכנים להזרים כסף, והמדינה לא מוכנה לוותר, הנה פתרון אפשרי: מכירה של מניות הערוץ לציבור הרחב, בלי גרעין שליטה בלי אוליגרכים, בלי ריכוזיות. גם רשות השידור צריכה לעבור מהפכה, שם כנראה אפשרי רק פירוק חברות, כלומר מינוי של מפרק, שינהל את הרשות וימכור את נכסיה. שידור ציבורי צריך להיות רק אם הוא יכול להיות עצמאי ובלתי תלוי. אין טעם בערוץ מטעם לשכת ראש הממשלה.

את גלי צה"ל אפשר עכשיו לאחד עם הטלוויזיה החינוכית, אותה ינהל בקרוב אלדד קובלנץ' שמכיר היטב את תחנת הרדיו הצבאית. הפיקוח על אמצעי התקשורת צריך לצאת מידיה של הכנסת ושל הרגולטורים הקיימים. זה הזמן להאבק על הקמתה של רשות תקשורת עצמאית ובלתי תלויה, שתנוהל על ידי מקצוענים, שאינם בממשלה. אין סוף ועדות כבר המליצו על הצורך בהקמת רשות התקשורת אך זו לא תקום בלי לחץ ציבורי.

מחאת האוהלים, גם אם נדמה שאנו נמצאים ברגע של אכזבה ממנה, לימדה אותנו שאפשר לצאת לרחוב, אפשר להאבק, וניתן לצאת מהפרדיגמות הקיימות.

אחרי ועדת טרכטנברג של הכלכלנים, הגיע הזמן לועדת טרכטנברג של הדמוקרטיה, ובראשה הצעה להסדרה חדשה וכוללת של התקשורת החופשית בישראל.