סרט בלי קול, בצבעים
זה סרט בלי קול, בצבעים,
שנמשך תריסר שנים,
עם כל התלמידים,
מכיתה א' ועד גמר הלימודים.
בסרט הזה כבר היינו,
וראינו בו מורות מאופרות,
מגיעות במכוניות חדישות,
שרכשו בכספי המשכורות.
קוראים להן ציבור המורים,
אבל הן בעיקר נשים.
העבודה עד הצהריים,
מאפשרת להפגין שרירים.
לא צריכות לעשות דברים רציניים.
מסתובבות על עקבים, גוערות בתלמידים.
אומרות ורושמות כמה מילים.
מתעלמות מאלה שלקחו סמים.
על המערכת השתלטה הדת,
שחונקת כל רבגוניות חברתית.
בית הספר הוא פריצות פוליטית,
ומסעות לפולין לצרכי חרמנות.
התלמידים אילמים, דחוקים בספסלים.
אינם מקשיבים ואינם לומדים.
מעתיקים בבחינות בשביל הציונים.
את התקציב הרי לא הם מקבלים.
הם מעשנים סיגריות,
לומדים שמות של להקות,
מנגנים בגיטרות,
ומפתחים עוויתות.
המורים חשים חסרי אשמה,
ודוחים בשביתה רפורמה חשובה:
הם לא רוצים ללמד עד ארבע,
ושהאמא תוכל ללכת לעבודה.
לא לומדים כבר חצי שנה,
והנוער מתגולל באשפה.
בכל העולם אותה שיטה:
תיכוניסט בפינלנד רצח שמונה.
מערכת החינוך מסוממת ומסממת,
ובציבור יש מסה קריטית נגד:
דורות בוגרים שעבורם היא נתעבת,
כי יצאו ממנה חסרי תועלת.
צריך לקנוס את ציבור המורים,
על שהפכו בהמונים,
ילדים חביבים ומוכשרים,
למפגרים, אלימים ולא מאושרים.
תלמיד מערכת החינוך לשעבר
