עורכי הדין ורד כהן ורענן בר-און פנו אל השר לשירותי דת, מר מרגי יעקב, בבקשה כי יפעל לתיקון החקיקה – כך שייקבעו תעריפים
מירביים בבתי כנסת.
עורכי הדין הסבירו, כי ימי החג והמועד השתא מציפים, כמדי שנה, את הבעייתיות שבמכירת מושבים וכיבודים שונים בבתי כנסת תמורת ממון רב. זאת, במיוחד בתקופה הימים הנוראים, עובר לימי חג הסוכות ושמחת תורה.
הנתונים מלמדים, כי עלות מקום ישיבה בבית כנסת בחגים הינה החל ממאות שקלים חדשים וכלה בעשרות אלפי שקלים !
לא רק מקומות ישיבה, אלא גם תפילות החג, וכן ברכות וזכויות שונות בתפילות, נמכרות בממון עתק.כפי שטענו עורכי הדין בר-און וכהן, בהיעדר חקיקה מתאימה, פרוץ התעריף ונקבע על ידי כל בית כנסת, וגבאי בית הכנסת, באופן עצמאי.
זאת בהתאם לגורמים משתנים : גודל בית הכנסת, יוקרתו של בית הכנסת, מיקום המושבים בבית הכנסת, זהות החזן (למשל זימון חזן חיצוני לתפילות יום הכיפור – מאמירה את המחיר) וכן הלאה.
במקרים רבים מתבצעת מכירת המושבים והתפילות במכירה פומבית , לכל המרבה במחיר, תוך דחיקת כל מי אשר אין ידו משגת לשלם סכומים נכבדים ו"להתחרות" ברכישת המושבים / התפילות.
לטענת עורכי הדין בר-און וכהן, המצב הנוהג כיום מקפח, באופן מובהק, יחידים ומשפחות, אשר אין ידם משגת לשלם סכומים כה נכבדים לצורכי תפילה. זאת, לרבות – אך לא רק – משפחות מרובות ילדים, משפחות נזקקות ועוד. מעמדות כלכליים חילחלו, זה מכבר, לבתי הכנסת.
עוד טענו עורכי הדין, כי כל "ספסרות" במושבי תפילה, ובתפילות עצמן -
מקפחת זכויות יסוד, ואף עלולה לגרום לחילול שם שמיים .
זאת, גם כאשר משמשים הסכומים שנגבים לצורכי בית הכנסת.
עסקינן בנוהג נפסד מאין כמוהו, הרומס את המטרה האמיתית לשמה נועד בית הכנסת – לתפילה, כוונה וקידוש שם שמיים.
בית הכנסת הינו מקום לתפילה (בבחינת "ברוב עם – הדרת מלך"), ומשמש כ"מקדש מעט", מעין זכר לקדושת בית המקדש, ויש להגן ולשמור, מכל משמר, על כבודו ומעמדו ככזה.
מתפללים שאין להם אמצעים כספיים נשארים לא פעם מתוסכלים, שכן בעלי הממון זוכים במקומות הישיבה הטובים יותר, ואילו הם אינם יכולים להרשות לעצמם מצוות וכיבודים.
עורכי הדין הדגישו, כי בימות החג, ובמיוחד ראש השנה ויום הכיפורים, מספר הברכות גדול בהרבה.
מתפללים שאינם "קבועים" מגיעים לבתי הכנסת, ורוכשים את הכיבודים השונים בסכומי כסף נכבדים.
המתפללים הקבועים, שמקפידים להגיע בכל ימות השנה לבית הכנסת, רואים עצמם לעתים מזומנות מקופחים, ונוצרת אצלם תחושת תסכול ומרמור.
לטענת עורכי הדין, לא יעלה על הדעת שמקום ישיבה בבית הכנסת, או הזכות לשאת תפילה כלשהי, ימשיכו לשמש סמל סטטוס, מעמד. כך, יש לפעול להפסקת התופעה הרווחת, לפיה בעלי היכולת הכלכלית ירכשו מקום ישיבה ליד כבוד הרב ו/או ליד המזגן ו/או ליד החלון ו/או בשורות הראשונות, קרוב לארון הקודש ו/או ירכשו לעצמם כיבוד כזה או אחר בבית הכנסת, ואילו מי שידם אינה משגת יידחקו רק בשל כך לקרן זווית בבית הכנסת.
עורכי הדין בר-און וכהן טענו, כי יש ליצור מצב, לפיו כל מי אשר חפץ לבוא להתפלל בבית הכנסת מוזמן באהבה לעשות כן, ורשאי לשבת בכל מקום שירצה, קרוב לארון הקודש ו/או לכבוד הרב וכיו"ב, לבחירתו, על בסיס מקום פנוי.
יש לשרש את תופעת קניית הכיבודים. והרי כולנו שווים בפני הקב"ה
עורכי הדין הסבירו, בפנייתם לשר, כי במדינה בה בתי הכנסת בפרט, ושירותי הדת בכלל, מתוקצבים ע"י המדינה, אין זה ראוי, אין זה תקין, ויש לאסור בחקיקה, כל ספסרות במושבי תפילה ובכיבודים אחרים בבית הכנסת. השילוב בין כסף לתפילה, קל וחומר "מכירת" תפילות לכל המרבה במחיר – כשלעצמו הינו בעייתי, וקביעת המחירים בחוק הינה בבחינת הרע במיעוטו.
עורכי הדין הוכיחו, כי כבר לפני כארבע שנים , הונחה על שולחן הכנסת "הצעת חוק לקביעת תעריפים מירביים בבתי הכנסת", במסגרתה הוצע, כי התעריף המירבי עבור מושב בבית כנסת לא יעלה על -.50 ש"ח .
ברם, מאז ועד היום – לא נעשה דבר, ולא תוקן החוק האמור, שהשר לענייני דת הוא הממונה על ביצועו , באופן שיסדיר את התעריפים הנגבים בבתי הכנסת, או בכל דרך אחרת.
כך, ביקשו עורכי הדין מהשר להפעיל את סמכויותיו לתיקון חוק שירותי הדת היהודיים [ נוסח משולב ], תשל"א – 1971, באופן שייקבע גובה התעריף המירבי של מושב בבית כנסת, וייאסור "מכירת" תפילות וכיבודים אחרים בבית הכנסת.
כך, יוחזר הכבוד והיקר השמור לבתי הכנסת כמקומות קדושים לתפילה, הרחק מחיי מסחר ועיסוק בחומר ובממון.
תיקון החוק כבמבוקש יזכיר לכולנו, כי כל המתפללים שווים הם, וכל התפילות ראויות הן באותה מידה ממש, ונימצא כולנו נשכרים.
