בית משפט פסק כי טובת ההנאה תקבע על פי השבחת הנכס גם באם לא מומשה השבחה זו 

בקשת רשות ערעור רע"פ 4679/10 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.5.2010 בו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו.

ביום 2.9.2009 הורשע המבקש בביצוע מספר עבירות של ביצוע עבודות הטעונות היתר בניה ללא היתר ובשימוש ללא היתר לכך [לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965] וכן באי קיום צו שיפוטי למניעת פעולות.

המבקש הורשע בביצוע עבודות שהביאו לפיצולה של הדירה שבבעלותו לשלוש יחידות דיור נפרדות. בנוסף, על אף שניתן צו המורה למבקש להימנע מכל פעולה או שימוש שלא בהתאם להיתר, השלים המבקש את חלוקת הדירה ועשה בה שימוש כשלוש יחידות נפרדות למגורים.

בגזר הדין השית בית המשפט לעניינים מקומיים על המבקש קנס בסך של 150 אלף ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתו [לפי סעיף 63(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977] ותשלום היטל השבחה בסך 70 אלף ש"ח וכן אגרות בסך 603 ש"ח (לפי סעיף 218 לחוק התכנון והבניה).

את שיעורו של הקנס ואת גובה היטל ההשבחה קבע בית המשפט לעניינים מקומיים לאחר שהמשיבה הגישה שתי חוות דעת שמאיות לעניין ההשבחה של הנכס והשימוש ללא היתר ולעניין שווי טובת ההנאה כתוצאה מן השימוש בנכס. 

לא הוגשה חוות דעת נגדית מטעמו של המבקש.

ביום 23.2.2011 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי יש להחזיר את התיק לדיון לפני בית המשפט לעניינים מקומיים שכן מגזר הדין לא ברור על פי איזו חלופה מבין החלופות הקבועות בסעיף 63(א) לחוק העונשין בחר בהטלת הקנס על המבקש.

בית המשפט לעניינים מקומיים השאיר את גזר דינו בעינו ולאחר מכן ערעור שהגיש המבקש על גזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 26.5.2010.

לטענת המבקש, סעיפים 218 ו-219 לחוק התכנון והבניה הן הוראות דין מיוחדות ועל כן לא ניתן להחיל את הוראת סעיף 63 לחוק העונשין על עבירות לפי חוק התכנון והבניה וכן לא ניתן להטיל קנס על פיה במקביל להטלת היטל השבחה על פי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה.

כמו כן המבקש טוען כי מתעוררת במקרה זה היא באשר לפרשנות המונח "טובת הנאה" הנזכר בסעיף 63(א) לחוק העונשין. לטענת המבקש יש לקבוע, בניגוד לאופן בו קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, כי שווי טובת הנאה לעניין סעיף 63(א) לחוק העונשין הוא טובת ההנאה המיידית ולא שווי טובת הנאה ערטילאית או עתידית שלא הושגה ולא מומשה בפועל.

המשיבה טוענת כי קבלת עמדת המבקש תחטיא את תכלית החקיקה ואת מטרת המחוקק ליצור הרתעה מפני ביצוע עבירות תכנון ובניה בעיקר ככל שהדברים נוגעים לפיצול דירות ליחידות דיור קטנות יותר והשכרתן.

באשר למשמעותה של טובת ההנאה, טוענת המשיבה כי יש לדחות על הסף את טענת המבקש שכן הוא לא הביא כל ראיה לסתור את חוות דעת המומחה מטעמה או ראיה לסתור את הנחות היסוד שעמדו בבסיס חישוב המומחה.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי טענות המבקש לפיהן היה צריך לבחון האם קיבל טובת הנאה בפועל אינן רלבנטיות לצורך קביעת שיעור טובת ההנאה המקסימאלי אותה צפה להשיג פיצול דירת המגורים. 

בעניין סעיף 63(א) בית המשפט אינו נתן רשות לערעור מכיוון שסוגיה זו נדונה על ידי בית משפט זה בעניין אסדי ונקבע באופן מפורש כי "כעקרון אין מניעה חוקית להחיל את הוראות סעיף 63 לחוק העונשין תשל"ז-1977 על עבירות שלפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965".

בית המשפט קבע כי טובת ההנאה שווה לכספים, ליתרון ולחסכון שנהנה מהם העבריין כתוצאה מביצוע העבירה נכון למועד ביצוע העבירה או מועד מתן החלטת בית המשפט, לפי המועד בו ערכם של אלו גדול יותר.

כמו כן נפסק כי כאשר מדובר בבניה שלא כדין, טובת ההנאה שהופקה כתוצאה מביצוע העבירה היא השבחת הנכס. השבחה זו נוגעת לשוויו של הנכס ואין נפקא מינה אם השבחה זו מומשה במלואה באמצעות מכירת הנכס או מומשה באופן חלקי באמצעות השכרתו.

על כן בחלקה השני של בקשת רשות הערעור ניתנה הרשות אך הערעור נדחה.

למידע נוסף בנושא כתובתנו בנושא www.abn.co.il