אז כמה מהרגשות שלכם הם סוד? 

אז מה זה בעצם ביטוי רגשי ובשביל מה אנחנו צריכים אותו?

ביטוי רגשי זאת היכולת לחשוף החוצה את הרגשות שלנו. ביטוי רגשי יכול להתבצע באופנים רבים כמו תנועה, מוזיקה, קול, ציור ועוד. אבל הדרך הבריאה ביותר והנכונה ביותר להבעה מלאה של הרגשות שלנו היא באמצעות דיבור ושיתוף של הרגשות שלנו.

רבים מאיתנו תופשים את הרגשות שלהם כחולשה. תחשבו על מצב שבו הרגש הציף אותכם. האם נתתם לו להתפרץ ולהתבטא במלוא עוצמתו? האם ניסתם להסתיר חלק ממנו?

תחשבו על מצב שכעסתם מאד על הבוס שלכם? על מצב שבו הוחמאתם בצורה שהביכה אותכם? האם הסכמתם שהסביבה תראה את מה שעובר עליכם בצורה מלאה? ואם כן, כיצד הרגשתם אח"כ עם הביטוי הרגשי המלא?

אז מהו בעצם הסיפור שלנו סביב ביטוי וחשיפה רגשיים?

כאשר תינוק נולד, הוא מגיע לעולם עם צרכים רגשיים. במידה והוא מקבל מענה לצרכים שלו הוא לומד לפתח את הרגשות שלו ולומד שהרגשות שלו חיוביים ונענים בחיוב על ידי הסביבה הקרובה שלו.

אך, במידה ואותו תינוק אינו מקבל מענה לצרכים הרגשיים שלו. לדג' הוא אינו מקבל את כמות החום  והאהבה ללא תנאי להם הוא זקוק. או שכאשר הוא בוכה צועקים עליו. הוא לומד שהרגשות שלו הם כאב. ושעל מנת לשרוד את הסביבה, על מנת להיות רצוי עליו להסתיר את הכאב שלו. דבר נוסף שקורה לו זה שהוא מתחיל לחשוש לקיום שלו. מה שמבטיח בחוויה שלנו כילדים את הקיום שלנו זה היותנו אהובים ורצויים ללא תנאי. אך במידה ואיני חש אהוב או רצוי ללא תנאי. אני מתחיל לפחד ולדאוג להישרדות שלי.

ומה שאני עושה בעצם, אני לוקח את הרגשות שלי, את תחושות החסר והנזקקות שלי ומסתיר אותם. אני דוחק אותם לתת מודע. על מנת שלא יפריעו לי להתנהל במהלך היום יום שלי. עכשיו, אני אעשה הכל על מנת שרגשות אלה לא יבואו לידי ביטוי.

לאט לאט, אני עובר להתנהל מהשכל והרגשות שלי והכאבים שלי נדחקים יותר ויותר פנימה. בתחילה אני חש את הרגשות אך לא מאפשר להם להתבטא החוצה. ובמידה והחוויה הכוללת שלי היא הישרדות רגשית, חוסר קבלה וחוסר אהבה מצד הסובבים שלי. מה שקורה בסופו של דבר שאני אפילו לא מרגיש את הרגשות שלי. מרוב שדחקתי אותם כ"כ עמוק. כאשר שואלים אותי, איך אני מרגיש. אני לא חש את זה בגוף אלא חושב על כך.

הבעיה היא שללא רגש אני לא יכול לחיות את החיים. אני יכול לשרת את החיים, להתנהל כמו מכונה אוטומטית. אבל ממש לא לחיות בצורה מלאה. וזה גורם לתחושה מתמדת של ריק וחסר פנימי. מין מועקה תמידית, חור שחור או גוש שיושב בתוך הגרון.

אז מה עושים עכשיו?

אנחנו צריכים להביא את עצמנו למצב של יכולת לבטא את עצמנו בקלות. לא רק ביטוי של המחשבות שלנו. אלא ביטוי של מה שקורה לנו רגשית. בתחילה, לאנשים שלא מיומנים בכך זה נראה כמו מחסום שהוא בלתי עביר לכן יש כמה דרכים להקל על התהליך.

1. להתחיל להשתמש ברוצה במקום צריך. לדג' אם אני רוצה שיביאו לי משהו. אז במקום לומר "תביא לי את --- אני צריך...." לומר "אני רוצה את----"

2. להתחיל להביע חולשה. לאט, ובמקומות שאני יחסית די בטוח. ולראות שלא קרה כלום בעצם.

3. להתחיל לבדוק מה אני מרגיש. בכל רגע אפשרי לשאול את עצמי. מה אני מרגיש עכשיו? מה עובד אצלי בגוף? ודרך הגוף והתחושות להגיע לרגשות שמסתתרים בתוכנו.

לשאלות ניתן לפנות אלי ל- chanybornstien@gmail.com

תנו לעצמכם להרגיש ולחוות באופן מלא,

באהבה רבה,

חני בורנשטיין.