ואם הם היו ילדים? 

ואם הם היו ילדים?

הסיבות שאני אוהבת תגובות, פידבקים, שיש דברים יפים בהם: מחלקן ניתן לראות זוויות ונקודות ראיה, השקפות שונות משלך, לקבל מידע ואסוציאציות נוספות, וזה מרחיב אופקים ומעשיר.

כך קרה עם תגובה מסוימת לאחד הפוסטים הקודמים (למה גנבת הליפסטיק עצובה) שהנחיתה עוד הבנה קטנה במשהו.

נזכרתי לפני שנים, במקרה בו למדתי בעל כורחי "שיעור מאלף" ב"הלכות זכויות בעלי חיים". אז המושג לא היה קיים, ואף אני לא הייתי מודעת לדברים רבים, למרות אהבתי לבעלי חיים.

שמעתי אז שמישהו בצפון מחזיק בביתו שני שימפנזים (כחוק). החלטתי שאת זה אני חייבת לחוות על בשרי, במו עצמי, ועיני.

לקחתי יום חופשה מהעבודה, אחרי שהצלחתי במאמצים לא קטנים לאתר אותו וליצור אתו קשר, תיאמתי ביקור, ונסעתי.

קניתי למארחיי שנענו באדיבות לגחמת ביקורי כאדם זר, קופסת שוקולדי-בוטיק עשויים ביד אחד אחד, חבל"ז.

עם היכנסי, מיד בפתח, הספקתי לראות בשבריר שנייה גוש כהה גדול דוהר לקראתי, הוא קפץ וזינק עלי נתפס בי בחיבוק, עם פנים ועיניים מדהימות של שימפנזה תינוק (40 ק"ג), מביט בי פנים מול פנים, אחד על אחד, מרחק סנטימטרים ספורים, בעניין וסקרנות.

הייתי המומה שזו לא מילה, נשימתי נעתקה ופרחה לה מעלה מעלה....מרוב הלם תגובותיי היו אינסטינקטיביות אוטומטיות כאלה, וחיבקתיו חזרה.  ראיתי שיש לו חיתול, וההלם הפך תוך שניות לתענוג, בסה"כ הרי ידעתי את מי אני הולכת לבקר ולראות ולמה...

חייכתי בעונג עילאי והתחלתי לדבר אתו, והוא מקשיב, מתבונן בעגילים שלי, מנסה להורידם ולשים לעצמו, מוריד באצבעו שפתון מהשפתיים שלי ומנסה למרוח על שפתיו שלו, מלטף את שיערי....החוויה מדהימה.

אח"כ כשניסיתי לאסוף את עצמי מההלם, ההפתעה, וקבלת הפנים הלבבית, ישבנו לשולחן להתרעננות כיון שעשיתי אליהם דרך באמת ארוכה. מארחי החזיק צמוד אליו את השימפנזה השני, זכר בוגר יותר, מסביר שהוא כבד גדול וחזק, ואם הוא היה עושה מה שאחותו הקטנה עשתה, הייתי נמרחת על הרצפה ועלולה להיפגע.

ישבנו ושוחחנו, כששני השימפנזים מסיבים אתנו יחד לשולחן. שמתי לב שכשהמארחת הגישה שתייה - הם קיבלו כפול, ובשני כוסות.  בכלל, ניסיתי לשאוב וללמוד מראות חוויות ומידע כמה שיותר מהמעמד והביקור, כי ידעתי שמי יודע אם תהיה לי עוד הזדמנות למפגש כזה.

שאלתי אותה לגבי זה, והיא אמרה שהם, בדיוק כתינוקות, חייבים להרגיש, במיוחד כשיש אורחים שאינם בני בית - שאותם אוהבים יותר, שהם מקבלים מלוא תשומת הלב, ו"לא מפסידים מזה", כדי שלא יקנאו או ישתוללו. זו אחת הדרכים להראות ולהגדיש להם זאת בצורה ברורה, שהם מבינים, ואז, גם לא מנסים לקחת מהאורחים.

ואני יושבת עם כולם, עדיין לא נרגעתי לגמרי, ושמה לב ששני החבר'ה הללו טועמים מהשוקולדים, בדיוק כמו בן אדם, לא להאמין.

מנסים לבחור, לוקחים לבדוק, פותחים עטיפה, לוקחים ביס, טועמים, אם פחות טעים להם, הם מנסים לעטוף - וחזרה למקום, וטועמים את הבא........

ואני רואה זאת ולבי כלה על הבונבונים שעלו כל כך הרבה כסף, כשאני יודעת שאח"כ לא בטוח שמישהו אחר יאכל מזה......

בסוף בעוונותיי, כשל כוחי, נשברתי, ושאלתי את בעלת הבית אם היא שמה לב שהם כך עושים, כי אי אפשר יהיה לאכול מזה עכשיו......

היא הביטה בי, ובקול שקט (שקט מדי) אמרה לי לתוך העיניים:  ואם הם היו ילדים קטנים, כך היית מתייחסת לזה ואומרת לי ככה?

בלעתי את הלשון, התחלתי לגמגם משהו בסגנון של "זה לא אותו דבר"....

לתגובה זו שלי היא כבר פחות התאפקה וזיכתה אותי במבט בלתי משתמע לשתי פנים...

זוכרים את סרטו הבלתי נשכח של בניני "נרדפי החוק", והמשפט המפורסם ממנו:

"If look can kill I am dead now" ?

ואתם יודעים מה? הם אכן ילדים, ילדים של קופי אדם, של בעל חיים אחר לא של אדם. כך היא התייחסה אליהם, וכך הם התייחסו אליה כאל אמם, זו האם שהם הכירו, ותגובתי פגעה בה......

זה היה כנראה השיעור הראשון המעשי שלי בזכויות בעלי חיים, מושג שלא היה קיים אז לא אצלי ולא בשום מקום אחר, ובודאי לא מודעות לנושא. 

אמרתי לעצמי בלב בשקט, יאללה, הנה אני כל כך אוהבת בעלי חיים, והבחורה הזו שמה אותי בכיס הקטן מבחינת התייחסות יסודית, עקרונית, ומהותית אליהם.

וכאן זה מתקשר לפוסט הקודם המוזכר בהתחלה, לאחת מהתגובות שם, ועם קשר וגם בלי אליו ואל נושא גני חיות בכלל, זו – הייתה חוויה אמיתית, שאינה מתחילה אפילו לדמות לביקור בגן חיות.

שם - מה שאתה מצליח לראות אלה חיות בר מאחרי סורג ובריח כבויות עיניים, וכאן - אפילו חוויה זו אינה ממש אופטימלית.

גם זה אינו ממש המצב הטבעי, שהוא לראות ולחוות את בעלי החיים הללו ואחרים בסביבתם הטבעית, עם משפחתם, כמו שהם אמורים להיות, כמו שנבראו - כך ניתן להכירם ולראותם באמת.

ילדים של כל היצורים החיים, הם ילדים, ואמורים להיות עם אמם, משפחתם, בסביבתם הטבעית, ולא בשום מקום אחר, בין אם זה מתאים לאדם ולאינטרס שלו או לא.

הפוסט המקורי כולל תמונות ולינקים בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2254586/