המחבר:שמואל קרמרמן
פרק א'
הקוד "אחד יחיד ומיוחד"
היהדות מבוססת על האמונה באל אחד שהוא הבורא וריבון העולם והינו המקור לכל המתחולל בבריאה. מכיוון שהאל נסתר, יש ניסיון ללמוד על הסובב אותו דרך מעשי בריאתו. אולם, חובה להבחין בין הבורא, כמי שפועל ומחולל את הבריאה, לבין הפעולה שמיוצגת ע"י תהליכי הבריאה ותוצאותיהם. הבחנה זו מלמדת, כי אין קשר ברור וישיר בין מי שמחולל את הפעולה לבין התגלותה בפועל. לכן, הסקה מאיכות הפעולה על הפועל הינה שגויה ויש להפריד בין הפועל (בורא העולם) להשתלשלות שנובעת ממנו (שורשים וענפים בעולמות הרוחניים) כמו גם בין הפועל לבין תוצאות פעולותיו (בעולם הגשמי).
יחודו של הבורא בכך, שאין מי שישווה אליו או ידמה לו ביכולתו לאחד בתוכו את הכלול בקוד "אחד, יחיד ומיוחד". כדי להבין את משמעותו הנסתרת של הקוד, מפרידה חוכמת הקבלה בין המונחים: "אחד" יחיד" ו-"מיוחד", לצורך ההסבר בלבד, אם כי הקוד מובן באופן נכון רק "באחדות מלאה" של מרכיביו:
"אחד" - המקור שממנו נובע הכל הוא "הקדוש ברוך הוא" או "יהוה" בשמו המפורש. הוא "שורש השורשים" שאין למעלה ממנו ומסמל את "הכל". שמצוי אצלו ב-"אחדות מלאה". אור האינסוף, שמצוי בקרבה הרבה ביותר לבורא אך אין בו ללמד על מהות הבורא, מתפרש אף הוא כ-"אחד". מכיוון שאין שכלם של הנבראים יכול להכיל את משמעות אור האינסוף, נקבע הכלל "הוא ושמו אחד" במובן, שהתכוונות אל אור האינסוף ברוך הוא כמוה כהתכוונות אל הריבון העולמים. אצל הבורא הכל מצוי "בהשוואה גמורה". קרי, כל העניינים הקשורים לבריאה ואשר מקבלים שוני ומובחנות בעקבות הבריאה, מצויים אצל הבורא כמקשה אחת נסתרת ועלומה בתוך "אור פשוט" והאינסופי ולא ניתן להבחין בתוכו ולא בכלום. ובלשון פשוטה - "הכל נראה אחד ואותו הדבר".
"יחיד" - כל המתרחש ומתגלה בבריאה נובע מ-"שורש השורשים" שהוא הבורא הנסתר וממנו מתגלים "השורשים" שחבויים בעולמות עליונים נסתרים (אדם קדמון, עולם האצילות). על כן, בהתייחס אל הבורא שהוא "אחד" השורשים שמתגלים בעולם האצילות הינם בבחינת "יחידים" או במילים אחרות, גילויים שעומדים בפני עצמם, כל אחד יחיד לכשעצמו, אך כנובעים כולם ממקור אחד והוא הבורא. באופן דומה, מכל שורש "אחד" שבעולם האצילות משתלשלים ענפים שעוברים דרך שאר עולמות הבריאה הרוחניים, בריאה יצירה ועשייה, אל העולם הגשמי ומסתיימים בעניינים, אירועים ונבראים שלכל אחד מהם ישנו ענף יחיד. כלומר, בשפת הקבלה, השתלשלות הענפים מסתיימת ב-"יחידים" שהם התוצרים המובחנים של השתלשלות הענפים. הכוונה במושג "יחיד" הינה לריבוי הענפים שמשתלשלים מאותו שורש משותף שמוגדר "אחד" וגורמים לתוצאות רבות ומגוונות שכל אחד עומדת בפני עצמה בעולם הגשמי. הכלל הוא, ש-"האחד" יוצר הרבה "יחידים" שנובעים ממנו, כשם שענפים רבים צומחים מגזע אחד או משורש אחד. הכינוי "יחיד" משויך אל הבורא במובן, שיחודו נובע מהיותו אחד בלבד אך שממנו נובעים אינסוף דברים בבריאה שכולם מהווים "יחידים" בפני עצמם.
"מיוחד" - שיש ביכולתו ליצור מהאחד, שהכל מצוי בו ב-"השוואה מלאה" ריבוי של עניינים כשלכל עניין ודבר יש שורש משלו שאופייני אך ורק אליו. יחודו של הבורא בכך שהוא מאגד בתוכו את "הפועל" (האחד), "הנפעל" (היחיד), ו-"הפעולה" (המיוחד) - והכל מצוי אצלו מאז ומתמיד באחדות מלאה.
הרמב"ן מבחין בין "אחד" במובן שהכל מצוי אצלו בהשוואה גמורה לבין "מיוחד" שמסוגל לפעול בדרכים רבות כדי לחולל את הבריאה (הבריאה נחשבת לפי גישה זו הבריאה נחשבת כ-"יחיד" מבין אפשרויות בריאה "יחידות" נוספות) לבין "מיוחד" במובן שפעולותיו השונות, שבאות מכוח אחד, יוצרות את הריבוי והפירוד שבבריאה (בגישה זו ההתייחסות היא אל הבריאה הנוכחית בלבד ולכן פעולת הגילוי של האפשרויות האינסופיות שבה נחשבות כפעולה המיוחדת) לבין "יחיד" במובן שמפעולותיו ומנפלאותיו מתגלים ענייני הבריאה הרבים מספור,שכל מהם אחד עומד בפני עצמו "יחיד".
"האחד" מכוון אל האחדות שבבורא, "היחיד" מכוון אל הריבוי שבנגזרות הבריאה, ו-"המיוחד" מתייחס אל דרך הפעולה שקושרת בין האחדות לריבוי או בין הבורא לבין הנבראים.
הרמב"ם מציג גישה שונה ומסביר, לפי סגנונו, כי האחד הוא "היודע", היחיד הוא "הידוע" והמיוחד הוא "המדע" - דרך הפעולה שמשלבת בין השניים. ובסיכומו של דבר, אצל הבורא מאוחדים ביחד ובאחידות מלאה "היודע, הידוע והמדע" ואין זה מובן לנו כי "מאד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכינו".
סיפור התורה על ה-"מן" שניתן מהשמים לבני ישראל לאחר יציאת מצרים בזמן נדודיהם במדבר סיני מהווה דוגמא לכך, שהריבוי והאחדות משתייכים לאותו העניין, למרות הניגוד המהותי שביניהם. לדברי חז"ל, המן שירד מהשמים היה בטעמים שונים שהותאמו לרצונות האוכלים אותו. מי שאהב מתוק - המן שלו היה מתוק. מי שאהב מלוח - קיבל מן מלוח, וכו'. כלומר, אותו המן שבא ממקור אחד בלבד הופיע בהתגשמותו במדבר בטעמים שונים ונפרדים. כיצד יכול המן להכיל בתוכו טעמים שונים ונפרדים? המענה לכך הוא, שהמן במהותו הכיל את כל הטעמים" באחדות מלאה" וברצון הנבראים מתגלה אל אחד מהאוכלים אותו באופן שונה, לפי טעמו של כל אדם ואדם.
דוגמא זו מוליכה לתובנה מעניינת, שכל עוד העניין הוא בגדר המופשט והרעיוני, הוא נתפס מבחינת המהות כמקור "אחד" - כאילו היה לכאורה "אור פשוט" שמצוי באחדות מלאה ושהכל מצוי בתוכו. אולם, כאשר העניין המופשט עובר המרה ושינוי ומגיע לידי התגשמות בעולם החומרי, הוא מתאים עצמו לפי "הרצון לקבל" ומתפרד לאוסף רב של צורות "יחידות" מגוונות ונבדלות ביניהן.
האם "היחיד" שמתגלה בעולם הגשמי שונה במהותו מהמקור או שהוא עדיין שייך למקור עצמו ושינוי הצורה שחל בו הינו רק באופן התגלותו הגשמית? בעיה זו מתייחסת, בהיבט הקבלי המופשט, אל הקשר שבין הבורא לבין הנשמה שנכנסת לגוף האדם - האם בנשמה משתמרת אותה האלוהות כמו שחבויה בבורא שממנו היא באה, או שהנשמה נעשית ליחידה נפרדת מהאלוהות עקב שינוי הצורה, שמאפשרת לה להיכנס בגוף האדם, להחיותו ולהנהיג אותו? להסבר הבעיה נציג שלוש דוגמאות ושאלות בצידן:
הראשונה: ניקח אבן קטנה שנחצבה מההר ובתהליכים תעשייתיים נהפוך אותה לשיש שממנו ניצור פסל נהדר - האם האבן, שעוברת עיבוד מורכב ומותאמת לצורך מסוים, שונה במהות מההר שממנו נחצבה או שהיא עדיין שומרת על אפיונה הבסיסי כאבן מההר?
השניה: אם נחצוב מספר אבנים מאותו ההר ובתהליכים תעשייתיים מורכבים למדי, ניצור מהן אבני מרצפות, אבני שיש, אבני חומה, גוש אבן לפיסול, אבני קישוט וכו' - האם תוצרי האבן השונים שומרים על מהותם כאבן מההר או שהופכים להיות לבעלי מהות שונה, בהתאם לתכלית שיועד לכל אבן בנפרד?
השלישית: תולעת המשי הופכת במהלך התפתחותה לגולם שממנו מתגלה פרפר יפה וצבעוני - האם בשלושת המופעים השונים יש מהות מאחדת או שזו מתגלית רק בתחילה כתולעת או רק בסופה כפרפר?
התשובה לבעיה זו מתבססת על "עקרון המרחק" שמורה על גודל השונות שבין מצב ראשוני של אחדות "אחד" לבין המצב של תוצאות הריבוי ה-"יחיד". כלומר, עד כמה פעולת ההשתלשלות משמעותית ובאיזו מידה פעולת ה-"מיוחד" הינה יצירתית בהגדלת השונות שבין תוצרי ההשתלשלות שמתגלים בעולם הזה.
חוכמת הקבלה גורסת, שככל שלעניין רוחני יש פוטנציאל להציג דברים באופנים רבים יותר כך הוא ערכי, בעל משמעות ונעלה יותר. ככל שיש יותר אפשרויות לריבוי, פירוד והשתנות של הצורה הראשונית לצורות חדשות, אפילו עד כדי כך, שלא יהיה ניתן לגלות מהצורה החדשה שנוצרה (אור מעובה) על המקור והמהות כך המקור הינו יותר ראשוני ומשמש כעילה לכל העילות. כדוגמא משתמשת חוכמת הקבלה באור האינסוף כ- אחד" שהינו באחידות מלאה ושמאותו האחד נוצרות אינספור צורות מגוונות ונפרדות של "היחיד". במילים אחרות, מאותו אור זך נוצרים אינספור אורות עד לרמה של כלים שהם אורות בעלי אור מעובה ומשמשים גם ההופכי למושג אור זך וגם המשלים שלו, שכן בבריאה אין חשיבות לאור ללא כלי או לכלי ללא אור שמצוי בתוכו או שמקיף אותו.
מכאן ניתן להציג כבר תשובה חלקית לבעיה - כל מה שנחצב מתוך ההר נחשב עדיין במהותו כאבן. בין שאנו מדברים על הקשר שבין אבן ההר במקור לבין האבן שעברה עיבוד מורכב והפכה לתכשיט יקר וצבעוני, שאמור להיות ההיפך הגמור מאבן חצובה, ובין שמתייחסים אל מספר אבנים שונות שנחצבו ועובדו לצורות שונות של אבנים בהתאם לתכלית שיועדה להן. במקור הן אותן האבנים. השאלה היא מהו אותו מקור שמשמש כמהות מבחינתנו? המדען שמתמחה בגיאולוגיה יענה, כי מבחינה כימית האבנים כולן, בלא קשר לצורתן הסופית בנויות מאותם היסודות הכימיים שמאפיינים את אבן ההר וזו המהות המשותפת. ולכן, אם נגדיר את היסודות הכימיים, את הקשר ביניהם ואת אחוז התכולה של היסודות בתוך האבן - נגלה את המהות המשותפת. באופן דומה תוצג תשובה גם לגבי התולעת, הגולם והפרפר. המדען המומחה בביולוגיה או בגינטיקה יטען, כי אם ננתח את ה-DNA של שלושת המופעים, נגלה, כי הוא אינו משתנה ולכן זהו המהות של הגולם, התולעת והפרפר שבאים מאותו המקור שקובע את התפתחותם.
התשובה לגבי האבן שונה במקצת מהתשובה לגבי הפרפר, שכן לגבי האבן יצרנו צורות שונות כתוצאה מהתערבות מלאכותית ואילו לגבי התולעת, ההתפתחות האבולוציונית הטבעית קבעה כיצד תתגלה צורת פרפר מתוך תולעת. אולם בשני המקרים, ישנו מקור אחד שמתגלה בצורות שונות בהתאם לתכליתו.
מכאן נובעת התשובה המלאה - המקור האחד הינו הבורא. כתוצאה מהבריאה מתגלה ממנה תהליך "מיוחד" שהוא יצירת ריבוי והשתנות כדי ליצור "פרודים" או נבראים או "יחידים". אולם בכל הנבראים ישנה עדות לקיומו של המקור הראשוני. במדע קוראים לכך יסודות כימיים או לגבי החי DNA ואילו בקבלה קוראים לכך "נשמה". הקושי הינו בזיהוי הגורם החבוי בנשמה שהוא העדות לקיום הבורא בנברא. לכך קוראת חוכמת הקבלה "הניצוץ האלוהי" שהוא נסתר וחבוי ואינו ניתן לגילוי. יחד עם זאת, ישנו ויכוח גדול בין מקובלים באשר לשאלה - האם הנשמות הינן שוות בתחילת דרכן והרוע מצטרף אליהן בדרכן אל העולם הזה או במהלך הגלגולים או שמא הנשמה מורכבת כבר בתחילה מחלקים של טוהרה וטומאה, שמקורם בספירות שלאחר תהליך "שבירת הכלים" (הנושא יובהר בהמשך) ותפקידה של הנשמה לסלק מתוכה את הטומאה להגיע לתיקון עצמי. כך, שהנשמות שוות ביניהם בקיום הניצוץ האלוהי שבתוכן בעת בריאתן והשכנתן בגן העדן אך מתגלות אף הן בצורות שונות של "יחיד" בהתאם למידת הרוע שנספח אליהן דרך מערכת הספירות והעולמות הרוחניים בדרכן אל העולם הגשמי. אם נשאל מה קובע את מידת הרוע "הקלקול" שנוסף אליהן בדרכן לנבראים, התשובה הינה - לפי קביעת הבורא והיעוד שהוא גוזר על הנברא כבר בהיוולדו. ובמילים אחרות - גם התכלית משפיעה וקובעת על מידת הריחוק שבין הצורה שמתגלית בעולם החומרי לבין המקור שהוא המהות המשותפת לכל הנבראים.
חוכמת הקבלה מסבירה, כי אותו אור זך שמקורו באור האינסוף מופיע בכל הבריאה אך מתגלה בצורות עיבוי שונות, בהתאם ליעד ולתכלית שנגזר מראש על ידי הבורא עבור כל "יחיד" בבריאה. זו המשעות על מה שכבר נאמר, שלכל מה שמתגלה בעולמנו יש ענף ושורש משלו שמקורם בעולמות רוחניים.
פעולת הבריאה שנגזרת מרצונו הפשוט של הבורא "האחד" מתאפיינת בגילוי אוסף עצום ומגוון של צורות נפרדות שמאכלסות את עולמות הבריאה. כדוגמא, בעולמנו ישנם גזעים שונים של בני אדם וכל אדם הינו תוצר אחר של הבריאה. אין מי שזהה בצורת הגוף או הפנים במדויק לכל אדם אחר שנוד אי פעם בהיסטוריה האנושית.
עצם פעולת הפירוד מהאחדות שבאור האינסוף גורמת לנשמה להתגלות בכלי, הגוף החומרי, כבעלת צורה חדשה עד כדי כך, שלא ניתן לזהות על פיה את המקור שממנו היא באה. שונות הצורה שבין המקור לבין המשתלשל ממנו היא כל כך גדולה, שלא ניתן להבין את הקשר שבין "האחד" שהוא בורא עולם לבין "היחיד" שהיא הצורה שיוצאת ממנו, מכיוון שהתפיסה השכליות של הנברא אינה מסוגלת להכיל את המקור וגם לא את הצורה שמתחדשת ממנו, ממילא היא אינה מסוגלת לזהות מכנה משותף או מובחנות ביניהם ועל כן לא ניתן להסיק מ-"החלק" שמשתלשל מהמקור על "השלמות" עצמה.
למרות שמקורה של מציאות הבריאה הינו באור האינסוף ומשתלשלת ממנו, עניין זה אינו ניתן לתפיסה בשכל האדם והוא אינו מסוגל לדמיין או ליצור מכנה משותף בין השניים. על כן הנברא תופס את מציאות הבריאה כשונה ממציאות אור האינסוף. הוא הדין לגבי עניין הפירוד שבין הנשמה לבין האלוהות. הגם שהנשמה נגזרת מהאלוהות עצמה, פירוד הצורה שבה הוא כל כך עצום ובלתי נתפס, עד שמבחינת תפיסתו המוגבלת של הנברא, הנשמה אינה יכולה להיחשב כמכילה בתוכה ולו קורטוב מעצמות הבורא ועל כן, לא ניתן לזהות בה את אותו הניצוץ האלוהי ובוודאי שלא ללמוד דרכו משהו אודות הבורא.
ניתן לשאול: מהו היישום של הקוד "אחד,יחיד ומיוחד" בעולמנו הגשמי וכיצד הוא בא לידי ביטוי בחיינו?
ברמה המופשטת, מובן כעת, כי ככל שמאחד יוצאים צורות "יחיד" רבות יותר ונפרדות ביניהן, כך הפעולה של יצירת ההפרדות שהינה מיוחדת במינה של האחדות לפריטים יותר מרשימה ועמוקה ויש בה כדי להורות על חשיבותו ועוצמתו של ה-"אחד". במערכת המושגים שלנו ניתן להמיר את הכינוי "אחד" אל מטבעות לשון כמו: "האקסיומה" או "כלל הזהב" ואילו "היחיד" ניתן לתרגום אל מושגים המציינים נגזרות של המקור, כמו במקרה הזה: "חוקים", "משפטים", "תקנות" "נגזרות", "השלכות" וכו'. ככל שמעקרון מסוים אחד יוצאים חוקים, משפטים, תקנות, הוראות רבים יותר ויש לו נגזרות או השלכות מרחיקות לכת על אורחות חיינו - כך העיקרון הינו חשוב ומרכזי בחיינו ומשפיע בנושאים רבים הקשורים לאורחות חיינו, מסורת, התנהגות וכו'. דוגמאות:
"תיאוריה מדעית" - תיאוריה כזו הינה בעלת ערך אם יש ביכולתה להניח מספר מצומצם של הנחות יסוד שבאמצעותן ניתן לשער השערות המובילות לחקירה מדעית שיש בה כדי לאושש או להפריך את התיאוריה כולה. אם ההשערה מתגלית כנכונה, ערכה המעשי נמדד בכך שהיא מביאה להשלכות רבות ומשמעותיות על אורח חיינו או הבנתנו את עולמנו ומסוגלת להסביר תופעות מגוונות רבות ואולי אף לנבא השתלשלות של דברים שנובעים מהתובנות שבה. למשל, תיאוריות על מבנה האטום מוצא האדם, חשיבות ההיגיינה במניעת מחלות או בריפוי, קיום חיידקים, תורת היחסות, סוגי קרינות (השלכות רפואיות ופיתוח מכשור רפואי), מנגנוני ההגנה הפרוידיאנים ומבנה האישיות, הביהוויוריזם בפסיכולוגיה, קיום חורים שחורים, המפץ הגדול, וכו'.
"אירוע מכונן" - אירוע מרכזי ובעלת חשיבות מכרעת לגבי התפתחות של תהליכים שונים שנגזרים ממנו, באופן ישיר, עקיף או נסתר. כמו: יציאת מצריים, גלות בבל או גלות רומי, האירוע הנורא של השואה, הקמת מדינת ישראל בעידן המודרני, וכו'.
"אירוע טראומתי" - אירוע שמשאיר את חותמו על האדם כמו: תאונות, אובדן או פציעה מתמשכת של מי שיקר מאד ללב, אלימות חזקה, מעשי טרור או מלחמה, מחלה קשה, וכו'. אירוע מסוג זה משפיע באופן קיצוני ומתמשך על אופן החשיבה, התייחסות לרגשות, הסתגלות סביבתית, בריאות נפשית וכלל התנהלותו בכל התחומים.
"החלטה עקרונית" - החלטות קריטיות שאדם מקבל ושיש להן השפעה מכרעת וחשובה ביותר על מהלך חייו. כמו: נישואין, בחירת מקצוע, החלטה כלכלית, קביעות בריאותיות, רכישת נכסים, התמודדות מול אתגרים מקצועיים, וכו'.
וכדברי הרב אשל"ג: "והנך רואה שכמו דבר גשמי, מתחלק ונחתך ונבדל, בגרזן, ותנועה בהרחקת מקום בין חלק לחלק, כמו כדבר רוחני, מתחלק ונחתך ונבדל, בסיבת שינוי הצורה מחלק לחלק, ולפי השעור של ההשתנות, כן ישוער המרחק בין חלק לחלק, וזכור זאת היטב".
מתן חינם - "בושת הפנים"
הבריאה היא פועל יוצא של "עצמות" הבורא שתכליתה היא להטיב עם הנבראים. ואכן, נוצרת מציאות שמחייבת הפרדה בין האור לבין הכלי ומתגלה בה "הרצון לקבל" שמבטא את השתוקקות הכלי לקלוט אליו את האור. בהקשר לכך ניתן להקשות: אם רצונו העליון של הבורא הינו באמת להטיב עם הנבראים, מדוע לא נתן שפע של אור ועונג לנשמת האדם הראשון או לשאר הנשמות שיצאו ממנו בעת שהיו בגן העדן או בעולמות העליונים ובמקום זאת שלח אותן להשתכן בתוך גוף אדם חומרי של שחי, תקופה קצרה ומוקצבת, בעולם הגשמי הנחשב כשפל ביותר והלא טהור שמבין כל העולמות?
על כך עונה הקבלה בטיעון "בכל מתנת חינם מצוי פגם של בושת פנים" המסביר, שאילו היו הנשמות מקבלות את שפע הטוב ישירות ובאופן מיידי בגן העדן או בעולמות עליונים, היו חשות בושת פנים, כלימה ורגשות אשמה מכיוון לא עשו מאומה כדי להיות ראויות לזכות בטוב הזה. אך כשהן מצויות בעולם הגשמי בתוך הגוף החומרי ומוטלת עליהן המשימה הכבדה לתקן את הבריאה ע"י סילוק הרע ממנה, כי אז שפע הטוב המובטח נתפס כשכר עתידי ראוי שיינתן בעולם הבא עבור העבודה הקשה והיגיעה הרבה שבעולם הזה ובכך תתבטל בושת פנים.
הגם שטיעון זה נראה כמשכנע, קיים הרושם, כי יש חוסר איזון בין העבודה, קשה ומייגעת ככל שתהיה, שנעשית בעולם הזה, שהוא זמני והשפל שבין העולמות, למול השכר הרב והנצחי של מתן שפע אלוהי כפי שמובטח בעולם הבא הנעלה והמקודש. במילים אחרות, תמורת עבודה זמנית שערכה מוגבל לעולם הזה, זוכה הנשמה לשכר אדיר לעולמי עולמים. האם בכך אין משום "בושת פנים"?
המענה לקושי זה הינו, שההבחנה בין העולם הזה לעולם הבא אינה מדויקת אלא נובעת מנחיתות תפיסתו של הנברא. זאת מכיוון שכפי שמחשבת הבורא מצויה באחדות אחת מלאה ויש בה אור פשוט אחד, כך הכל הבריאה הינה "אצלו" באחדות מלאה ופשוטה ואין בה הבחנה בין העולם הזה, הגשמי והחומרי, לבין העולם הבא, שמורכב מרוחניות ומאורות עליונים, אלא הכל מצוי ביחד כמקשה אחת. יתר על כן, מכיוון שכל הבריאה כולה הינה עניין מזערי ובטל בשישים מול אור האינסוף, הרי שההבחנה בין "העולם הזה" לבין העולם הבא" במושגי האינסוף הינם חסרי משמעות בגלל אפסותם.
על כן, ההבחנה בין היגיעה המועטה שבעולם הזה לעומת השכר הרב שבעולם הבא הינם פועל יוצא של אי יכולת הנברא לתפוס ולהעריך את אפסות הבריאה וזמניותה לעומת האינסופיות והנצחיות של מה שמעבר לה. המושגים "מועט" או "מרובה" מקושרים לתפיסת הנברא ולצורך להפריד בין דברים על מנת להבין את משמעותם. אך למען האמת, הינם חסרי ערך ומובן בהיבט של מחשבת הבריאה ולכן עניין "בושת פנים" שנובע מחוסר היחס בין עבודה לעומת השכר עבורה הינו חסר חשיבות, בטל ומבוטל.
יש להעיר, כי גם אם תשובה עזו עשויה להיראות כמספקת, עדיין יש בה התעלמות מהעובדה שתחושת "בושת הפנים" הינה בעיקרה עניינם של הנבראים שעושים השוואה בין העבודה לשכר ושמטבע הדברים אינם מסוגלים לתפוס את מחשבת הבורא. על כן, בתשובה זו חסר מענה שיתאים למידותיהם של הנבראים ולדרכי החשיבה שלם. ולא רק זאת, אלא שבמענה זה קיימת התעלמות מסוימת מחשיבות המלאכה שהוטלה על הנבראים. שכן, תפקיד הנבראים הינו לתקן לא רק את העולם הזה הגשמי והשפל אלא לתקן גם את שאר עולמות הבריאה הרוחנים והנעלים ואת מערכת הספירות האלוהיות המנהיגות את כל העולמות על ידי סילוק הרע מתוך כל מעשה הבריאה. אם נציג את המשימה באור שכזה, כי אז לא רק שהמשימה הינה מכובדת, אף לפי תפיסת הנבראים, אלא יש בה חשיבות רבה עקב הקושי הרב שנובע ממנה לגבי עתיד הבריאה ותכליתה בכלל. זאת גם מבלי לדבר על קוצר שנותיו של האדם עד שמגיע לבגרות נפשית ושיודע לעמוד על דעתו, להבחין בין טוב לרע ושמסוגל להגשים את זכות הבחירה שניתנה לו. אם נציג כך את העבודה הנדרשת מנבראים, כי אז אין מקום לבושת פנים וערך השכר המובטח הולם ומתאים את גודל העבודה.
