המחבר: שמואל קרמרמן
כניסת האור אל עולמות הבריאה
אור האינסוף מהווה את "חומר גלם" לבריאה. הגם שבאור האינסוף לא חל שינוי עקב התחוללות הבריאה והוא מצוי "במנוחה" נצחית כמות שהוא. כל תוצרי הבריאה משתלשלים בעצם מאור האינסוף ומתגלים בבריאה בדרך של "צורות מתווספות של אור או "מדרגות אור" שמורות על התגלות של רמות "זכות" או "עיבוי" של אור האינסוף שנכנס אל הבריאה באופן מצומצם ביותר - דרך "צינור אחד ישר" המזרים את האור בשיעור הולך ופוחת בהתאם לאיכותו הרוחנית של כל עולם בתוך הבריאה.
"מדרגות האור" מייצגות שעורים הולכים וגדלים של "עיבוי האור". כלומר, האור שעובר דרך צינור דק מתפזר בין עולמות הבריאה באופן בלתי שווה. העולמות שקרובים לאור האינסוף זוכים לכניסה רבה יותר של אור ולכן במהותם זכים ביותר. לעומתם, עולמות הבריאה שמרוחקים מאור האינסוף מקבלים שעור אור נמוך ולכן במהותם מעובים יותר. עולם שמקבל יותר אור נחשב כנעלה יותר ובחזקת "עילה" ביחס לעולמות שמקבלים אורות מעובים יותר. היוצא מכך הוא, שעולמות רוחניים עליונים כוללים בתוכם את הידע, הסיבות והסודות שקשורים לשאלות "מה קורה בעולמות תחתונים, מדוע זה קורה כך ולא אחרת ומהי התכלית לכל מה שקורה בעולמנו התחתון הגשמי". בהתאם להבחנה זו, עולם האצילות נחשב כנעלה מכל עולמות ומתחתיו מצויים העולמות בי"ע. לעומת זאת, עולם העשייה הוא הנמוך ביותר, מבין כל העולמות הרוחניים, אך משמש כ-"עילה" לכל הקורה בעולם הגשמי.
חשוב לשים לב לכך, שתיאור המודל "גלדי הבצל" שמתאר את ארבעת הבחינות של הרצון לקבל נראה לכאורה הפוך לתיאור המודל שמתבסס על הקירבה של עולמות הבריאה לאור האינסוף. זאת מכיוון שבמודל המתאר את ארבעת הבחינות של הרצון לקבל, בחינה א' שהיא הפחות מקודשת מכולן מתוארת בעטיפה החיצונית ואילו בחינה ד' שהיא הערכית ביותר מבין כל שאר הבחינות מצויה דווקא במרכז. לעומת זאת, במודל שמתאר העולמות, עולם האצילות שהוא המקודש ביותר מצוי בעטיפה החיצונית שמשיקה לאור האינסוף ואילו עולם העשיה, הנמוך מבין כל העולמות מצוי במרכז.
בדיקת המשמעות של כל מודל מראה שאין ביניהם סתירה. המודל המתייחס לארבעת הבחינות מכיל במרכזו את בחינה ד' שהיא המקודשת ביותר במובן של יצירת הקרבה הרבה ביותר שבין רצון הבורא לנתינה לבין רצון הנברא שמכוון לקבל על מנת לתת. לעומתו הרצון לקבל שקרוב ביותר לאור אינסוף נחשב דווקא לפחות מקודש כי אין בו ביטוי של רצון הנברא אלא רק של רצונו הכופה של הבורא שמאציל מאורו "מכוח רצונו" על הנברא ואינו מאפשר לו להתנגד לכך ולהביע את עצמיותו.
באופן דומה, הנקודה המרכזית במודל של העולמות שמתמקדת בעולם הגשמי מבטאת אף היא את הקדושה שבנברא. זאת למרות שעולם העשיה הינו השפל ביותר, הוא המקורב ביותר לעולם הגשמי ושולט עליו ישירות- ובכך גדולתו. שכן, בעולם הגשמי מתגלות התוצאות של כל העילות ובו מתגשמים בפועל כוחות הטוב והרע לפי זכות הבחירה של האדם. יתר על כן, העולם הגשמי הינו העולם היחידי שמשפיע על מערכת הספירות ועל עולמות הקדושה והטומאה לכיוון תיקון הבריאה וסילוק הפגמים מתוכה. כלומר, העולם הגשמי הוא החשוב ביותר כי בו נקבע ונחתם עתידה של הבריאה כולה.
דימיון נוסף בין שני המודלים נובע בכך, שהנקודה המרכזית בשניהם משקפת את המקום שבו האור מועט ביותר, העולם הגשמי, או מתאפס - הנקודה המרכזית. שני מקומות אלו מהווים את נקודת המוצא ליצירת שינויים בבריאה ובנשמת האדם שמוליכים לקראת התיקון המיוחל ולקבלת השפע המובטח מהבורא.
כאמור, רמת העיבוי הגבוהה ביותר של אור האינסוף מאפיינת הנבראים שבעולם הגשמי. על-כן, כל מה שמצוי בעולם הגשמי הינו הנגזרת הרחוקה ביותר והמנוגדת לזכות שבאור האינסוף ומכונה בשם "כלי".
הכלי הינו ההיפוך הנגדי של אור האינסוף ומייצג את האור המעובה ביותר שמצוי בבריאה ועדיין שייך לעולם הקדושה (בניגוד לנבראים "בצד האחר" השייכים לעולם הטומאה) . "הכלי" מתייחד בהתנגדותו, ברמות עוביות שונות, למעבר אור דרכו. כלומר, "הכלי" הוא "הקוטב הנגדי" של האור. על כן מקובל לדבר על "פירוד" שבין "האור" לבין "הכלי" אם כי בבריאה אין חשיבות לכלי בלי האור ואין חשיבות לאור מבלי הכלי. כדי לקיים את רצון הבריאה חייבת להיות שיתוף פעולה בין הכלי לבין האור.
העילה לכניסת קו אור לחלל בריאה
אחת הסיבות המרכזיות לבריאת העולמות היא רצון הבורא להעניק מטובו הרוחני האינסופי לברואיו אך מכיוון שהענקה מיידית של שפע אור עלולה למוטט את תהליך הבריאה ולהחזיר את אור האינסוף אל תוך החלל שהתפנה, לא ניתן באופן מקביל להעניק שפע אור וגם לקיים את הבריאה.
סילוק אור האינסוף על מנת לאפשר בריאה אינו אף הוא הפתרון הנכון. שכן, החשיכה שמשתררת במקום שהתפנה יוצרת מצב של מחסור חזק וכלתי נסבל אל אור האינסוף שמייצג את מצב השפע שהיה מקודם בכל המציאות. כדי לענות על המצוקה או ההשתוקקות לאור האינסוף מוחזר אור האינסוף אל חלל הבריאה אך הפעם במשורה ולפי המידות שנקבעים בעיצוב העולמות בבריאה.
רצון הבורא להנחיל מטובו לנבראים מתפרשת באופן שונה. הכוונה לפזר חסד בלא גבולות נגנזת ובמקומה מקבלת הבריאה את הרשות לקבל חסד ואור "כפי חשקה". כלומר, הבריאה מקבלת את הרשות לברור את מידות האור הנדרשות לה בהתאם לנפרדות שנוצרת בה בין חלקיה השונים. קרי, העולמות, מערכת הספירות והנבראים.
אותו הצינור שמוליך בתוכו את האור מתוך אור האינסוף אל תוך חלל הבריאה מייצג לא רק את רצון הבורא אלא גם את השותפות הראשונית האקטיבית של הבריאה בתהליך הולדתה. מה שקובע את מידת זרימתו של אור האינסוף לבריאה אינו כמות האור הזמינה והרצון להעניק שפע אלא ובעיקר רצונו של הבריאה והנבראים שבה לקבל את האור ומתן הרשות לאור לחדור לתוכה או לעטוף אותה, באופן שאור מתייחס אל הכלי. במילים אחרות - מידת מעורבות האור בתהליך התחוללות הבריאה, או בתיקונה לעתיד לבוא, מותנה במודעות של הכלי לקיום האור, ברצונו לקבל את האור אליו ובנכונותו לשתף פעולה עם האור. המשמעות היא, כי קבלת ההחלטות עוברת לידי הבריאה כמכלול ואל הנברא שהופך להיות שותף בקיום הבריאה ובקביעת כל הקורה בה לעתיד.
החשיבות ב-"קו אחד ישר" בבריאה
השימוש במושג "קו אור" נועד להגדרת צרכי הבריאה. יש בו להעיד, על המידה הקלושה מאד של אור האינסוף שנדרשת על מנת לחולל או לקיים את הבריאה. השימוש במונח "קו" מסמל את הצורך בתיעול זרימת האור והשליטה בו על מנת שכל אחד מעולמות הבריאה יקבל אך ורק את מידת האור הנדרשת לו. השימוש במושג "קו" מסמל את התכליתיות שברצון הבריאה לתת אור באופן מובחן, ממוקד ותכליתי ובהתאם ל-"מדרגות זכאות" לאור בכל עולם בבריאה. זאת, בהשוואה אל חוסר התכליתיות שמאפיין את אור האינסוף שמצוי בכל באחידות מלאה.
תיאור הקו לפי "קו אחד ישר" מורה על כיוון ותכלית ידועה מראש לגבי הזרמת אור האינסוף אל עולמות הבריאה. הקו מלכד את האור שבתוכו ומוליך אותו אל המטרות השונות שאותן הוא אמור להזין זאת לעומת הפיזור האינסופי של האור בכל המצוי מעבר לבריאה. הניגוד הוא בולט: תכליתיות לעומת חוסר תכליתיות, התלכדות לעומת פיזור, הגשמת יעדים לעומת חוסר יעדים והקצאה מובחנת לפי דרישה לעומת פיזור אחיד שאין בו הבחנה כלל. באופן מטאפורי, המושג "ישר" ניתן להתפרש במובן של "ישירות" ומכאן, ש-"קו ישר אחד" מובן כמה שמנתב היישר ובאופן ממוקד את האור ליעדיו בבריאה.
חשוב להבין, כי אותו האור שמתפשט דרך בקו ליעדיו אינו שונה במאומה באיכותו מאור האינסוף שעוטף את הבריאה כולה. מה גם שבאור האינסוף לא חל כל שינוי מסוג של "התמעטות" או "דילול" והוא מתמיד במצב "המנוחה". אם כן מה מייחד את האור שזורם ב-"קו ישר אחד"? היחוד הינו בשונות שבכמות האור שעובר בתוך הצינור ומתפזרת ממנו אל כל אחד מהעולמות. מבחינה זו, עולם האצילות מקבל כמעט את מלוא האור ולכן זכותו קרובה לאור האינסוף ורבה יותר בהשוואה לכל שאר העולמות. השם "אצילות" מתפרש בשני אופנים מעניינים:
? "מצוי אצלו" - זכות האור שמצוי בעולם האצילות זהה כמעט לזכותו באור באינסוף ועל כן ניתן לשער שעולם האצילות, הגם שהוא תוצר של תהליך הבריאה, מצוי במצב קדושה באור האינסוף. על כן נחשב עולם האצילות כעולם עליון שמצוי אצל אור האינסוף ומקושר אליו.
? "מאציל ממנו" - מכיוון שאור האינסוף שמצוי בעולם האצילות הינו בשפע רב, מאציל עולם האצילות מאורו הזך על שאר העולמות. המשמעות היא, שבעולם האצילות מצויות העילות הנסתרות שמכילות את הידע לגבי הקורה בכל שאר העולמות בבריאה כולה וכי כל העולמות משתלשלים מתוך עולם האצילות ומקבלים את אורם גם ממנו.
הכניסה של קו האור מתוארת באופן ציורי כמתבצעת בכיוון אחד אל תוך חלל הבריאה. אלא שהקו אינו נוגע בצד השני של מרחב הבריאה אלא מפסיק להתפשט בה לפני שיעבור אותה ויצור מגע מחודש עם אור האינסוף. אי ההגעה של הקו אל הקצה המנוגד חלל הבריאה יוצרת מצבי הבחנה בתוך החלל במובן של כיוונים : "למעלה" - היכן שזכות האור רבה, מנקודת כניסתו של האור לתוך חלל הבריאה ועד לנקודה האמצעית. "למטה" - זכות אור מועטת, מהנקודה האמצעית ועד לנקודת הסיום של הקו . באופן דומה נוצרים גם סביבות הקו: "צד ימין" לעומת "צד שמאל" של הקו. הפניות אלו חשובות ביותר בהבנת ההתייחסות אל מערכת הספירות ובעיקר לגבי "ספירות היושר".
באופן תיאורי נוצרת "הנקודה האמצעית" שמתוארת דרך המונח "סביבותיה" שכן לנקודה אין מרחב מוגדר משלה. סביבות הנקודה האמצעית מצויים בחושך ואליה אור האינסוף אינו חודר כלל למרות שקו האור עובר באמצעיתו של מרחב הבריאה והוא חוצה גם את הנקודה האמצעית.
חדירת קו האור לחלל הבריאה אינה נעשית באופן של קו אחד ישר אלא יש כניסה אל חלל הבריאה ומייד יצירת עיגול ראשון שמייצג את הספירה הראשונה. בסיום ציור העיגול יש כניסה נוספת אל החלל כהמשך של הכניסה הראשונה ולאחריה מיד יצירה של מעגל נוסף שמייצג ספירה נוספת, וכן הלאה עד ליצירה של עשרה מעגלי אור שהם מערכת הספירות שמכונה באופן תיאורי "ספירות עיגולים" ושדרך כל העיגולים, מהחיצוני ביותר ועד לפנימי, נוצר מעין קו אחד ישר שכאילו חותך אותם עד להגיעו כמעט את קו ההיקף שמפריד בין חלל הבריאה לבין אור האינסוף . זהו אותו קו ישר אחד שמשמש להבחנה בין צדדי חלל הבריאה ומשמש כקו אמצעי במערכת "ספירות היושר" שבה הוא מכונה בשם "מידת הרחמים". בנוסף אליו, משני הכיוונים של "צדדי הנקודה האמצעית" מובחנים "צד שמאל" של הבריאה ובה קו ספירות שמכונה "מידת החסד" ו-"צד ימין" של הבריאה ובה קו ספירות שמכונה "מידת הדין".
חדירת "קו אחד ישר" אל תוך חלל הבריאה משמשת להזרמת אור אינסוף במידות משתנות אל העולמות ומסמלת את המעבר מאחידות שמאפיינת את אור האינסוף אל ריבוי התופעות, פירוד המופעים והמדרגות שבתוך כל דבר ועניין שעתידים לאפיין את הבריאה והמתחולל בה במהלך כל קיומה. האחידות מוחלפת בשינוי, המנוחה בתנועה, היציבות בחוסר יציבות, הסדר בחוסר סדר ובכאוס. הודאות באי-ודאות, הנצח בזמן מוקצב שנע קדימה. האי-מציאות במציאות גלויה וחבויה, וכו'.
