פסיקה תקדימית בארה''ב: תביעת שיפוי של משלח בינלאומי נגד מוביל אווירי לא כפופה להתיישנות המקוצרת באמנת מונטריאול 

עו"ד עומר וגנר, עו"ד גיל נדל

כידוע, תביעות נגד מובילים אוויריים (חברות תעופה) ביחס לנזקים למטענים, כפופות לפי אמנות בינלאומיות (ורשה, מונטריאול) לתקופת התיישנות קצרה מאד של שנתיים מיום הגעת המטען (או מהיום שבו היה אמור המטען להגיע).

כלומר, אם בעל המטען או חברת הביטוח שלו לא מגישים תביעה נגד חברת התעופה במועד הקצוב באמנות, התביעה מתיישנת ועמה הזכות לקבל פיצוי בגין הנזקים.

לעיתים, בוחרים בעל המטען או חברת הביטוח שלו להגיש תביעה נגד גורם אחר בשרשרת ההובלה, למשל, נגד המשלח הבינלאומי שטיפל בהסדרת ההובלה, ולא נגד חברת התעופה, וזאת  בטענה כי הנזק התרחש בשל רשלנות המשלח.

במצב בו בעל המטען או חברת הביטוח מגישים תביעה כזו נגד המשלח הבינלאומי, סמוך לחלוף שנתיים ממועד הגעת המטען, האם המשלח הבינלאומי יוכל להגיש תביעת שיפוי (צד ג') נגד המוביל האווירי (חברת התעופה) ולטעון כי הנזק אירע באשמת המוביל, גם אם תביעה כזו תוגש לאחר יותר משנתיים מיום הגעת המטען?

שאלה כזו הוכרעה לאחרונה בבית המשפט לערעורים באזור מערב בארה"ב.

סיפור המקרה:

חברת Air New Zealand Engineering ביקשה בשנת 2004 לייצא בדרך האוויר מנוע טורבינה מניו-זילנד לארה"ב. לצורך כך, התקשרה החברה עם משלח בינ"ל (Menlo Worldwide Forwarding) שבחר בחברת התעופה Qantas Airways להובלת המטען. לאחר שהמנוע הגיע לארה"ב, התגלה בו נזק שאירע במהלך ההובלה.

חברת הביטוח Chubb Insurance, שביטחה את המשלוח, פיצתה את בעל המטען בסך של כ-120,000 דולר.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 2006, תבעה חברת הביטוח, שנכנסה בנעלי המבוטח, את חברת השילוח UPS Supply Chain Solutions, ממשיכת דרכה של Menlo, וטענה שהמשלח הבינ"ל היה אחראי לנזק שנגרם, בהתאם לאמנת מונטריאול העוסקת בתובלה אווירית.

במסגרת פשרה, הסכימה UPS לשלם לחברת הביטוח סכום של כ-80,000 דולר.

בשנת 2007, שלוש שנים לאחר מועד התרחשות הנזק, הגישה חברת UPS תביעת שיפוי (צד ג')  נגד חברת התעופה Qantas, וטענה כי הנזק למנוע הטורבינה נגרם באשמת חברת התעופה, ולא באשמת המשלח UPS.

בית המשפט המקומי בלוס אנג'לס ארה"ב דחה את התביעה וקבע כי סעיף 35 לאמנת מונטריאול קובע תקופת התיישנות של שנתיים בתביעות מטען נגד מוביל אווירי, ומאחר ו-UPS הגישה את התביעה כ-3 שנים לאחר הגעת המטען ליעדו וגילוי הנזק, התביעה נגד המוביל האווירי Qantas התיישנה.

המשלחת UPS ערערה על ההחלטה לבית המשפט לערעורים באזור מערב ארה"ב, שנתן החלטה תקדימית בפברואר 2011.

החלטת בית המשפט לערעורים בארה"ב:

בית המשפט סקר את סעיפי אמנת מונטריאול משנת 1999, העוסקת בתובלה אווירית וביכולת לתבוע את המוביל האווירי בגין נזקים למטען.

בית המשפט נדרש לתת פרשנות לסעיף 35 לאמנת מונטריאול, המצוי בלב המחלוקת בתיק זה, הקובע כי הזכות ל"תביעת נזק" תתיישן, אם לא הוגשה תביעה נגד המוביל האווירי בתוך שנתיים.

בית המשפט קבע כי משמעות המונח "הזכות לתביעת נזק" מתייחסת ליחסים שבין בעל המטען או חברת הביטוח (הנכנסת לנעליו) - נגד המשלח הבינלאומי או נגד המוביל האווירי.

יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי ביחסים שבין המשלח הבינלאומי למוביל האווירי לא ניתן לומר שהמשלח מגיש "תביעת נזק", מאחר והמשלח הבינלאומי אינו מעוניין בפיצוי על נזק שנגרם למטען, אלא מבקש לקבל השבה של פיצוי שכבר שולם על ידו לחברת ביטוח או לבעל המטען. לכן, נקבע שהמונח המתאים ליחסי המשלח הבינלאומי-מוביל אווירי הוא תביעת שיפוי ולא תביעת פיצוי או נזק.

בית המשפט ציין כי באמנת מונטריאול אין סעיפים העוסקים בתביעה שבין משלח בינלאומי למוביל אווירי, וסעיף 37 לאמנה קובע שהוראותיה לא ישללו מאף אדם את הזכות לתבוע אדם אחר.

לאור עקרונות אלה, קבע בית המשפט כי המשלח הבינלאומי אינו חסום מהגשת תביעה נגד המוביל האווירי גם חלפו יותר משנתיים מיום הגעת המטען, אלא שההתיישנות בתביעות של המשלח נגד המוביל נקבעת לפי החוק המקומי בכל מדינה ולא לפי האמנה.

בית המשפט ציין גם את סעיף 45 לאמנה, בו נאמר שאם הוגשה תביעה נגד מוביל אווירי אחד, הוא רשאי לצרף לתביעה מוביל אווירי נוסף, ובמצב כזה התביעה נגד המוביל הנוסף אינו כפופה לתקופת התיישנות קצרה של שנתיים, ואין היגיון להבחין בין מצב כזה למצב בו המשלח תובע את המוביל.

בסופו של דבר, ערעורו של המשלח UPS התקבל, והתיק הוחזר לבית המשפט המקומי בלוס אנג'לס להמשך ההתדיינות ובירור תביעת UPS נגד המוביל האווירי לגופה.

 (Chubb Insurance Company of Europe S.A. V. Menlo Worldwide Forwarding V. UPS Supply Chain Solutions V. Qantas Airways Limited, United States Court of Appeal for the Ninth Circuit, Case no. 08-55281, decision from feb. 10, 2011).  

מסקנות

אף שאמנת מונטריאול קובעת תקופת התיישנות של שנתיים נגד מוביל אווירי, ניכר שבית המשפט בארה"ב לא חש בנוח עם התוצאה לפיה המשלח הבינלאומי, שלא באשמתו, לא יוכל לתבוע את המוביל האווירי, וכל זאת מאחר והתביעה נגד המשלח הוגשה זמן רב לאחר הגעת המטען ליעדו.

לאור זאת, עושה רושם שבית המשפט בארה"ב מצא פתרון יצירתי, אשר משמר את זכויות התביעה של המשלח נגד המוביל האווירי.

ומה ובישראל?

לאחרונה אימצה מדינת ישראל, במסגרת חוק התובלה האווירית, התש"ם-1980, את אמנת מונטריאול, אשר צפויה להחליף את אמנת וורשה.

ביחס לתקופת ההתיישנות נגד מוביל אווירי, קובע סעיף 15 לחוק התובלה האווירית כך:

"על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק זה התקופה הקבועה באמנה או באמנת מונטריאול, לפי העניין".

תקופת ההתיישנות הקבועה באמנת מונטריאול, ביחס לתביעה נגד המוביל אווירי, כאמור, עומדת על שנתיים.

האם בתי המשפט בישראל יפרשו את המונח "הזכות לדמי נזק" בחוק התובלה האווירית רק כתביעה של בעל המטען או חברת הביטוח נגד המשלח/המוביל האווירי, כשם שפירש בית המשפט בארה"ב, תוך שהם מחריגים מעניין זה תביעה של משלח נגד מוביל אווירי? רק הזמן יגיד.

יחד עם זאת, ביחס להובלה ימית (בה קבועה תקופת התיישנות של שנה בתביעות נגד חברת ספנות), הדעות בעניין חלוקות.

במקרה אחד, כבר נפסק בארץ כי גם תביעה של משלח בינלאומי נגד מוביל ימי כפופה לתקופת התיישנות של שנה אחת (בש"א (שלום ת"א) 152317/07 ת.א. 47758/05 Iscont Lines LTD נ' מנטפילד, מתאריך 10.5.2007).

ואולם, במקרה אחר (ע"ש 7029/99 טרנסכלל סחר בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה) נאמר כי תביעת שיפוי של המשלח נגד המוביל הימי בפועל, יכולה להיות מוגשת גם מעבר לתקופת ההתיישנות של שנה אחת.