הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר דעה קדומה - על חינוך לרב-תרבותיות בישראל 

כשקראתי את אמירתו של אלברט אינשטיין "הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר דעה קדומה", נזכרתי בשיעורי מלאכה בבית הספר היסודי: היינו יורדים למרתף ובאופן אוטומטי היינו "מחולקים". הבנים, לחדר המלאכה של "בנים". הם, עסקו בנגרות. עיצבו חסידה על רגל אחת, מתקן לעיתונים ועוד. הבנות, לחדר המלאכה של "בנות". אנחנו, עסקנו בלתפור ולרקום מחזיקי מגשים. עם אפליקציה וידית פלסטיק עגולה כתומה. כל כך לא אהבתי לעשות מחזיקי מגשים. ועוד יותר לא אהבתי את החלוקה האוטומטית. הפיצול הברור מאליו לשני חדרים, ברגע שירדנו למרתף. לעיתים ניסיתי "להתפלח", להיכנס לחדר המלאכה של הבנים. כל כך רציתי לנגר חסידה על רגל אחת (שיא האימהות לא?) אבל כל פעם, המורה היה מחזיר אותי בבושת פנים לחדר "הראוי" לי.

 בהיותי דור ראשון בארץ להורים עולים, ספגתי והפנמתי את אותם מסרים ברורים שעוצבו על-ידי התפיסה החברתית של כור היתוך, אשר התקיימה בשלושים השנים הראשונות לקיומה של המדינה.

 מדיניות זו של כור היתוך הייתה קרקע פורה להתפתחותם של דעות קדומות וסטריאוטיפים  כלפי זהויות על בסיס מיגדר, מוצא, תרבות, נטייה מינית, מעמד סוציואקונומי, דת, אמונה, גיל  ועוד.

 מאז חלפו למעלה מארבעים שנה, התפיסה החברתית השתנתה (ברמת ההצהרה לפחות) מכור היתוך לרב-תרבותיות (פלורליזם), ועם זאת אנו עדיין עדים לקונפליקטים חברתיים בין קבוצות וזהויות שונות. קונפליקטים אלו באים לידי ביטוי בצורות שונות, החל מסטריאוטיפים ודעות דרך אפליה, על ביטוייה השונים, וכלה באלימות מילולית ופיסית, שמגיעה במקרים קיצוניים עד כדי רצח (של נשים, עולים ועוד).

 זהירות – פער!

מדוע, אם כן, כה קשה לחברה הישראלית לאמץ גישה רב-תרבותית זו כחלק מהחשיבה וההתנהלות היומיומית בה? אילו מנגנונים פועלים המעצבים את הקונפליקטים בין יחידים ובין קבוצות חברתיות?

התבוננות מעמיקה בהתנהלות היומיומית של החברה הישראלית הרב-תרבותית מצביע על כך שמתקיים פער משמעותי בין רמת ההצהרה לבין רמת המעשה.

 בעוד שברמת ההצהרה נשמעות אמירות המשבחות פלורליזם ורב-תרבותיות, סובלנות וקבלת השונה, (אנשי ציבור מתבטאים בזכות המגוון הרב של הזהויות והתרומה של מגוון זה להעשרה של ידע וחיי תרבות ססגוניים. מערכת החינוך מכריזה אחת לכמה שנים על נושא מרכזי בתחום הרב-תרבותיות, הדמוקרטיה ועוד). בפועל, מתגלה כי הסטריאוטיפים החברתיים רק מתחזקים ומתקבעים. התנהלות זו מנוהלת על ידי מנגנונים חברתיים חזקים ויעלים, חלקם גלויים וחלקם סמויים. דוגמה בולטת למנגנון חברתי כזה היא מערכת הפרסום והפרסומות.

 התבוננות בפרסומות המשודרות בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט, מגלה כי תפקידים מסוימים מגולמים על ידי שחקנים מקבוצות זהות מסוימות, למשל:

-דוגמנים אתיופים נבחרים לככב רק בפרסומות לשוקולד / קפה ומשקאות אקזוטיים.

-נשים נבחרות לככב רק בפרסומות המקשרות אותן "לתפקידים נשיים": מוצרי ניקיון, מוצרים הקשורים להתפתחות הילד, ומוצרי מזון.

-עולים מחבר העמים אינם מופיעים בפרסומות אלא כאשר הדמות (למשל, "לובה") היא דמות נלעגת / הומוריסטית.

-מזרחים מגלמים תפקידים הנתפסים כבעלי יוקרה נמוכה בחברה: נהגי מוניות, אינסטלאטורים, טכנאי מכונות כביסה וכו', או תפקידים הנתפסים כשליליים: אסירים בכלא, חברי מאפיה ועוד.

-פלשתינאים ישראלים מיוצגים רק בפרסומות של מוצרי מזון "ערביים" (כמו קפה או חומוס), או מיוצגים על-ידי דמויות מזרחיות בעלות "מבטא ערבי".

 ככל שהסטאטוס החברתי המזוהה עם המוצר עולה, הדוגמנים שייבחרו לככב בפרסומות יהיו גברים, צעירים, אשכנזים, יהודים, חילוניים וילידי הארץ. אותן זהויות המשקפות את קבוצת ההגמוניה.

פערים במערכת החינוך

 אותם מנגנונים חברתיים באים לידי ביטוי גם בתוך מערכת החינוך מכיוון שמערכת החינוך איננה מנותקת מהמציאות החברתית בה היא מתקיימת.

מערכת החינוך האחראית על חינוכם של האזרחים לעתיד, מופקדת במידה רבה על הטמעת השינוי בתפיסה החברתית: מ"כור היתוך" לגישה רב-תרבותית.

 אולם, בעוד שברמת ההצהרה מערכת החינוך נטלה על עצמה את טיפוח הסובלנות בחברה רב-תרבותית, בשטח אנו עדים להתנהלות שונה.

 מערכת החינוך, כמו עולם העסקים, רוויה במסרים סטריאוטיפיים. הם באים לידי ביטוי בהיעדר המוחלט של ייצוג ילדים מתרבויות וזהויות אחרות, בסיפורים שאנחנו מקריאים לילדים בגן ובבית. כביכול הללו אינם חלק מהחברה הישראלית; סטריאוטיפים אלה מסתתרים בסידור פינת המשחקים, הם חבויים בתוך דמויות המשמשות כמודלים לחיקוי בסרטים מצוירים המוקרנים לילדים והם שולטים בפרסומות ובתוכניות הטלוויזיה.

ברמת ההצהרה, מכללות להכשרת מורים ביססו את תוכניות הלימודים שלהן על "אני מאמין" המשקף את ערכי החברה הפלורליסטית.

ואולם, למרות הכוונות ליצור תשתית חינוכית אשר תשקף את השינוי בתפיסה החברתית בחברה הישראלית, בפועל התגלו קשיים ביישום תפיסה זו.

 תוכניות חינוכיות המכשירות סטודנטיות (ולא במקרה רובן ככולן סטודנטיות נשים) להיות נשות חינוך, מתמקדות בעיקר בהקניית ידע מקצועי מתחום הפדגוגיה, מדעי החיים, חינוך גופני, התפתחות הילד, אמנות ומקצועות נוספים הנלמדים במערכת.

 אין בכוונתי, חלילה, לזלזל בתחומי ידע אלו, הם חשובים והכרחיים. ואולם, מערכת הכשרת המורים עדיין איננה רואה מול עיניה את המורה לעתיד כמי שיידרש ליישם את הגישה הרב-תרבותית בכל שעה משעות עבודתו: בבחירת תכני הלימוד, בתקשורת עם הילדים ובעיצוב הסביבה החינוכית.

 גם נשות חינוך, הפנימו סטריאוטיפים ודעות קדומות אשר משפיעים על החשיבה וההתנהגות המקצועית.

מחקר שנעשה בסמינר לווינסקי: "רב-תרבותיות בהכשרה להוראה – תוכניות לימודים וידע של מכשירי מורים" העלה את הממצאים הבאים:

 "תחום הכשרת מורים סובל ככל הנראה מחוסר מיקוד בכל הנוגע לתפיסת החינוך הרב תרבותי ולביטויו במערכת[...] הרוב עוסקים בנושא רב-תרבותיות אם כי בראייה צרה נקודתית ולא מתוך הסתכלות רחבה ואפילו היסטורית. הם קוראים למכשירי מורים לעסוק "בחינוך לקראת רב-תרבותיות" בכל תחומי ההכשרה ולא בקורסים נפרדים. [כי] התמקדות בטיפוח הזהות האישית של הלומדים והקשר שלה לזהותם התרבותית ולהווייתם בחברה הרחבה שבה הם חיים הם מן העקרונות המרכזיים שיש לטפח בהכשרת מורים. [...]חינוך מתחיל במורי מורים ולא בסטודנטים. מורים הם מרכיב מרכזי בהצלחת תוכניות ההכשרה של מורים בארה"ב, לכן יש להשקיע בהם. הם ממליצים שמורים וחוקרים יעבדו בשיתוף פעולה וידונו בדילמות העולות מהוראה ללומדים בעלי רקע שונה. [...]המורים הטובים ביותר בתחום הרב-תרבותי הם אלו אשר חוו בעצמם עימותים בין-תרבותיים ובכך גברו הרגישות והמודעות שלהם לרב-תרבותיות".

 בהיעדר הכשרה מתאימה, מגיעות נשות החינוך לעבודתן עם כל אותם תבניות חשיבה וסטריאוטיפים שהן למדו והפנימו לאורך חייהן. בעוד שברמת ההצהרה נשות החינוך צפויות להנחיל ערכים של סובלנות וכבוד לאחר, ברמת התפקוד היומיומי הן חסרות את הכלים ואת המודעות האישית והמקצועית הנדרשים לשם כך.

 כתוצאה מהיעדרה של הכשרה לחינוך רב-תרבותי, חוות נשות החינוך קשיים רבים בהתמודדות עם המציאות היומיומית. קשיים המקשים על צמצום הפער בין רמת ההצהרה לרמת המעשה.

האתגר

לפני כשנה, הוזמנתי להשתתף בכנס בינלאומי בנושא "חינוך רב-תרבותי" בסופיה, בולגריה.

באחד הדיונים שהתקיימו תחת הכותרת ""Human Rights, Cultures Wrong, דנו בשאלה, האם זכויות אדם הן אוניברסאליות, או שמא גם הן תלויות תרבות, והאם יש בנו המודעות הנדרשת לצורך ההבחנה. במהלך הדיון, קמה אחת המשתתפות ואמרה:*אנחנו*, האנשים שעוסקים ברב-תרבותיות, מודעים לכך. אך מה עם האנשים האחרים?" אמירה זו הציפה אותי בתחושה של אי נוחות: האם אנחנו, האנשים המאמינים בגישה הרב-תרבותית, אנחנו, נשות החינוך הדוגלות בערך כבוד האדם - האם אנחנו באמת משוחררים מדעות קדומות וסטריאוטיפים חברתיים? האין גם אנו תוצר החברה שבה גדלנו, חברה אשר משחר ילדותנו הטמיעה בנו דרכי חשיבה באמצעות מנגנונים חברתיים? ושאלה נוספת וחשובה לא פחות בעיניי: האם  בבואנו לעשייה החינוכית אנחנו נטולי אג'נדה? האם אנו באות כ"לוח חלק"?

אמירה זו של אותה משתתפת, חיזקה בי את התחושה, שחשוב אולי יותר מכל, שנשמור על מידה של צניעות. שבבואנו לפגוש את התלמידים נהיה מודעות לכך שגם אנו אוחזות בדעות קדומות וסטריאוטיפים, ואלו משפיעים על התנהגותנו. ושבעיקר, אנו באות עם השקפת עולם, סדר יום אישי וחברתי, אותו אנו מנסות להעביר לתלמידים שלנו. האם אנו עושות זאת? בוודאי. האם בכך אנו פוגמות בעבודתנו? לפעמים. אנחנו פוגמות בעשייה החינוכית אם איננו מודעות לפער האנושי שבין המסרים החברתיים שאנו מנסות להקנות לילדנו, לבין התנהגותנו המבוססת על רגשותינו.

 חשוב שנכיר בכך שגם אנו, כבני אדם, חשים לעיתים התנגדות כלפי זהויות מסוימות, סגנונות חיים מסוימים שקשה לנו עמם, שמעוררים בנו בלבול ודחייה. ועל-כן, נדרשת מאיתנו מידה של בגרות: גם אם בתוכנו, אנו מרגישות את הקושי, את  ההתנגדות הפנימית, עלינו לפנות לאותן זהויות מקום, לתת להן ביטוי וחשיפה, לקבל אותן כחלק לגיטימי מהחברה, להגיע להבנה שהאני מאמין שלנו, הוא ראוי, אך הוא אינו אמת יחידה. הוא יחסי. והבנה זו, שומרת על מידת הצניעות שלה אנו נדרשים כאנשי חינוך.

 לסיכום: החברה הישראלית עדיין נאבקת על זהותה. היא מצויה בשלב המעבר בין תפיסת "כור ההיתוך" לתפיסה הדוגלת ברב-תרבותיות. לנו, כנשות חינוך, יש חלק בכך. אנחנו באות אל הילדים עם מסרים כפולים. מצד אחד אנחנו מדברות בשבחו של האינדיבידואל, הייחודיות והמימוש העצמי, ומצד שני כל החומרים הנלמדים מעבירים מסרים סותרים. הילדים, במקרה הטוב מבולבלים, ובמקרה הרע, מבינים כי פינו והתנהגותנו אינם שווים. כך, אנו מאבדות את האותנטיות שלנו ואת יחס הכבוד שהילדים, מן הראוי שיחושו כלפינו.

 על-מנת לעורר את מודעותנו, לצמצם את הפערים בין רמת ההצהרה לבין רמת המעשה ולהניע תהליך של שינוי, חשוב  להתחיל בתהליך הכשרת נשות החינוך החל מהגיל הרך ועד להכשרת מורי מורים.

 נראה לי שהגיע הזמן להפוך את אמירתו של אלברט אינשטיין ללא רלוונטית.