מנכ"ל רשות השידור שהודח היה משרתם של הרבה אדונים,מלבד הציבור.
מאת:צבי גיל
בהצבעה בממשלה על הדחת יוסף בראל כמנכ"ל רשות השידור,התנגדו שני שרים לפיטוריו,דליה איציק ומאיר שטרית.שני שרים אחרים,סילוון שלום וצחי הנגבי התבקשו על ידי היועץ המשפטי לממשלה שלא להשתתף בהצבעה מכיוון שאימו של הנגבי,גאולה כהן,ורעייתו של שלום,ג'ודי שלום מוזס, מגישות תוכניות בקול ישראל.
לכאורה,כאשר שר בכיר בליכוד כמו מאיר שטרית ושרה מטעם העבודה דליה איציק מוצאים עצמם כתומכים בבראל,זה מראה כי העניין אינו פוליטי.מאותה סיבה אין שום טעם לפגם שגאולה כהן,שדרנית רדיו וותיקה וג'ודי שלום מוזס,שמשתבצת בתוכניות המלל של רשת ב',יגישו תוכניות.הפגם היחיד הוא שהן התקבלו לא בשל מיומנותן להגיש תוכניות,אלא בשל זכות בן וזכות בעל.אותו פגם שבגינו השרים איציק ושטרית היו המתנגדים היחידים להדחת בראל.זהו הלוז בסוגיה ששמה בראל.
בראל,כפי שכבר ציינתי במספר מאמרים באתר זה אינו לא ליכודניק ולא "לייבור". הוא בראלניק שבחר בו ראש הממשלה אריאל שרון כמי שיספק את הסחורה.והוא אכן סיפק אותה.במילים אחרות המונח "פרי לאנסר" ,שאמנם משתמשים בו להגדרת עיתונאי עצמאי אך משמעו המדויק הוא "שכיר חרב" ,מתאים בדיוק למנכ"ל המודח של רשות השידור.הוא תמיד יכול היה לומר,ובכך אמת דיבר,שיש לו חברים גם בליכוד וגם בעבודה,גם במפד"ל וגם במפלגות אחרות ובכך ביקש להוכיח כי אין הוא משרת מפלגה מסויימת.וזה נכון.הוא שרת אישים בריש גלי כלפי חוץ וכלפי פנים.הייתה לו בסטה בבזאר שיסד ברשות השידור ושם נערכו עסקות חילופין.המילה "שרות" הייתה המנטרה שלו,אשר ביסודה של דבר שרתה אותו עצמו, לטווח הקצר.
כאשר קודמו,אורי פורת היה על הכוונת(בקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל) בשל ליקויים בכל הקשור למינהל תקין,הוא הסיק את המסקנות ופרש.לא כן בראל. כשם שהוא נאחז בכל כוחו האבסולוטי בשלטון ברשות ככה בתהליך הארוך מאוד של הדחתו הוא נאחז ברפסודה המנוקבת והדולפת של הרשות ולא היה איכפת לו שזאת תטבע איתו ביחד.
ברשימה קצרה שמתפרסמת ב"הארץ" מציע חיים יבין " שלא להשמיע תרועות שמחה.תנו לאיש ללכת בשקט". לא ברור לי איך השמחה משתרבבת כאן,אך ברור לי מה מידת העצב שלווה את מלאכת ההרס שהאיש הזה גרם לרשות השידור. הוא לא הביא אותה לשפל. הוא ערם אותה לגובה של הר חירייה שהמראה והניחוח הורגשו למרחקים.בוודאי שבראל הוא סימפטום למחלה שמקוננת מזה זמן במערכת השידור הציבורי שלנו,שמקורה בפוליטיקאים .אלא שהוא הביא את הסימפטום הזה לדרגת אנכרוניזם ונפוטיזם שלא היו כדוגמתם במוסד הזה.אז נכון,חיים יבין,אין מקום לשמחה .יש מקום לאופטימיות, זהירה ככל שתהיה..
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר, מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור.הוא עוסק בפרוייקטים בנושא התקומה של שרידי השואה ותרומתם להקמת המדינה ולביסוסה.
