אולי נירגע קצת?! 

ביום חמישי האחרון, ה-7.4.11, הייתי אמור לצאת מוקדם מהמשרד בקרייה על מנת להגיע לפגישה חשובה בטכניון. לכאורה לא מסע  מרתק במיוחד. ולמרות זאת, על הדרך עברתי מספר חוויות שנתנו לי שיעור בסוציולוגיה ופסיכולוגיה-חברתית, ומאידך, גם לימדו אותי על עצמי...
 
אז הייתי אמור להגיע לטכניון, כך תכננתי, בסביבות ב-17:00. באותו בוקר, למי ששמע חדשות, הייתה התנגשות רכבות באזור נתניה, מה שחסם את התנועה בקו חיפה-ת"א למשך 24 שעות. השיקול הפשוט היה לקחת אוטובוס, ולכן יצאתי בשעה 14:00 מהמשרד, מתוך היגיון בריא ש-3 שעות יהיו מספיק והותר להגיע למעוז חפצי. להפתעתי הנחה זו הייתה 'קצת' שגויה, מפני ששכחתי להביא בחשבון עובדה פשוטה - יחד איתי לעוד כ-200-300 איש היה את אותו היגיון בריא בדיוק:
לאחר שלקחתי אוטובוס אל התחנה המרכזית בת"א, גיליתי שעמדות האוטובוסים בתחנה, שהוקצו לכיוון חיפה, היו עמוסות בעשרות אנשים שמיהרו אף הם לחזור הביתה לסופ"ש. האוטובוס היחיד שכבר היה בתחנה כבר היה בסיום שלב ה'מלא עד אפס מקום', ויצא, בהבטחה שאוטובוס נוסף עומד להגיע עוד 15 דקות. כך יצא שחיכינו שם כ-45 דקות, עד שאוטובוס נוסף הגיע. בטווח הזמן הזה עשרות האנשים בתחנה, הפכו בהדרגה למאות, ואם בהתחלה התורים בכל יציאה היו ברורים ומסודרים, עד לזמן הגעתו של האוטובוס הבא, הם הפכו לקהל 'לחוץ בית' שחולש על כל הרציף, מנסה לתכנן מראש את הזוית שבה יזנק אל האוטובוס.
 
במשך כל אותו זמן עמדתי שם, בצפיפות ההולכת ומתהדקת של הקהל, מאזין לגחמות ולריבים חסרי התועלת של אלו שניסו לשמור על הסדר, מפני אלו שניסו לעקוף מהצדדים, ומנסה לשמור על אופטימיות. אמרתי 'תודה' באותו שלב על כל הקואצי'נג וההתפתחות האישית שעברתי ועבדתי על עצמי במשך כל-כך הרבה זמן, שאיפשרו לי לשמור על שלוות נפש גם כשאנשים ממש התחילו לדחוף אחד את השני, לצעוק ולקלל.
כשהגיע האוטובוס לרציף, הקהל שסבלנותו כבר פקעה מזמן, התנפל על הדלתות, צועק ודוחף. חמקתי מבין ההמון הזועם אל צידי התור, כשהבנתי שדרך דלת האוטובוס אני לא עובר, וכשהתחלתי לשמוע קריאות כמו: "היי, אתה רומס אותי!", "אתה לא נורמלי, הכאבת לי!", "רגע! זה אדם מבוגר!". ובאותו זמן חשבתי לעצמי: "אלוהים! לאן נעלמה האנושיות. האם אנשים כל-כך ממהרים לחזור הביתה, עד שזה דוחק אותם לאיבוד עשתונות שכזה ולהתנהגות חייתית אחד כלפי השני?".
 
בהמשך תהיתי לעצמי, האם לחץ החיים המודרני הוא מה שהביא לכך. הסתכלתי על עצמי, וראיתי שגם אני איני טלית שכולה תכלת: כשבהרבה מקרים אני כל-כך ממהר להספיק הכל, נותן לדרישות של החברה כלפיי, להביא לכך שאני מוותר על פגישות עם חברים, שם ב'המתנה' שיפור יחסים עם החשובים לי, ולפעמים פשוט מסיים ב'היי, מה קורה?' מפגש אקראי ברחוב עם חבר שלא ראיתי הרבה זמן. על אחת כמה וכמה לפנות זמן לפתח קשרים חדשים עם בני-אדם.
אולי אם נעצור לרגע, להרהר מחדש על החיים שלנו ועל העולם שבו אנחנו חיים, וננסה לראות את התמונה הכוללת ולהבין מה הדברים שבאמת חשובים - נוכל להוריד קצת את הרגל מהגז, בתחילת כל יום נקדיש חצי שעה לשיחת חולין עם האנשים שלומדים/עובדים/חיים איתנו, בהתעניינות כנה. נגיד לבוס שאנחנו צריכים לצאת טיפה יותר מוקדם הביתה. בסוף כל יום נקדיש שעה עד שלוש לבלות עם האנשים שאנחנו אוהבים. נשים לב קצת יותר ליחס שאנחנו נותנים לאנשים שסביבנו, בין אם אנחנו מכירים אותם או שהם סתם זרים ברחוב. אולי כך נוכל להגיע בהדרגה לקצת יותר שלווה, נירגע ולא ניתן לעצמנו לאבד את השפיות, כשהכל מסביבנו מתפרק.
 
בסופו של דבר, לקחתי איתי מספר חברים שפגשתי על הרציף, ונראה שגם הם ויתרו על הנסיעה, ולקחנו במקום אוטובוס מרווח לכיוון נתניה. ניצלתי את הזמן הזה כדי לפנק את החברים בבקבוק 'נסטי' קר ובמאפים, ובמשך הנסיעה גם לדבר ולהכיר אנשים חדשים. הבנתי שלפגישה שתיכננתי כבר לא אגיע היום. אבל בפנים ברמה מסויימת הייתי גאה בעצמי , שמחתי שכאשר הכל מסביבי השתגע, הצלחתי לדבוק באישיות שבניתי במשך זמן רב, ולא לאבד את עצמי ועל האופטימיות האופיינית לי.