רמי בר-אדון, ה"תכשיט" של שכונת יורדי הסירה של פעם, מעלה על הכתב את נפלאות ילדותו הקסומה. כפי שהוא בעצמו אמר, "חיינו ברחוב" אין הכוונה לילדים חסרי בית, אלא לרחוב של חבורות, של משחקים, של תככים, ושל דמויות צבעוניות, החל מאימו, שטענה בפני אביו שהילד מוריד אותה ביגון שאולה, בין אם האב היה בבית ובין אם לאו, ועד למבשלת הטורקיה, שהאכילה אותו חינם כי הוא דמה לנכד שלה שנשאר בטורקיה, וכלה בשפה ובמאכלים של התקופה, שלא לדבר על הממתקים, שהם כוכבים בספר בזכות עצמם. כמאמר הרוכל "לימון לימונרו, איזה ויטמין!"
סיפור המסגרת הוא מותו של אחיו, אליק, "אלוף בדימוס של צפון תל אביב בלשרוק," והספר נפרש על פני שבעת ימי השבעה, ותומך כעין מנחה באוסקר שמזמין את השחקן הבא אל הבמה, כך הדיאלוג של רמי עם רוח אחיו המת, קורא ומעלה מן הזכרון את הסיפור הבא. מתובל טוב טוב בשפה של פעם (למי שמרגיש לפעמים מחוץ לעניינים מצורף מילון עברי – עברי-של-אמא, בסוף הספר). כבר אמרתי שהשפה היא גיבורה בפני עצמה בספר הזה? הלשון קולחת, וגורמת לקורא להרגיש חלק מהתקופה, היא מחייה את הסלנג ולא חוטאת בארכאיות.
מצחיק, ציורי ועל אף העצב על מות אחיו, גם איתו הוא מנהל דיאלוגים שמוכיחים את אמיתות הזכרונות. רמי בוחר להנציח את כל הנפשות הפועלות מתוך השמחה והאושר של הילדות. האיורים של אולגה אהרונוב קוריאנסקי תופסים בחן ובדיוק את רוח העניינים.
נפלא.
מרפסת מול הים לביקורת המלאה
