כותב המאמר: שמואל קרמרמן
מה בין "התגברות ראשונה" ל-"התגברות שניה"
בשלב "התגברות ראשונה" הנאצל, אשר משך אליו את "אור דחכמה" באמצעות "הרצון לקבל", מעוניין להגיע למצב של "השתוות עם המאציל" באופן שיקרין בחזרה אור רוחני שיגרום "נחת רוח ועונג" למאציל. על כן מופיע בנאצל "הרצון להשפיע" וכתוצאה מכך, חל צמצום בשפע האור הנכנס, האור נעשה זך במידה פחותה (מעובה יותר, כאילו מוקרן מעבר למסך שקוף חלקית) ומשנה את צורתו ל-"אור דחסדים" כלומר, "הרצון להשפיע" הוא השורש (המקור) ל-"אור דחסדים".
בשלב "התגברות שנייה" משתוקק הנאצל שוב לקבל את "אור דחכמה" מכיוון שאור דחסדים מותנה בקיום של אור דחוכמה. כלומר, "הרצון לקבל" מתגבר, ולכן, נראה כי מהמאציל יתפשט שוב "אור דחכמה" וללא מגבלות. אולם זה אינו קורה כי הפעם הנאצל אינו רוצה בכלל באור לעצמו אלא יש בו רצון חזק מאד לגרום נחת רוח למאציל שלא בדרך "הרצון להשפיע", אלא דרך "הרצון לקבל כדי להשפיע". רצון זה מבטא את שאיפתו של הנאצל להתגבר על "הרצון לקבל" במובן של לקבל לעצמו ללא מגבלה ולצמצמו למידה המזערית ביותר ולכוון באופן מלא את כל כמות האור שנכנס אליו החוצה לכיוון הנתינה "לשם שמיים". בסופו של דבר בתוך הנברא אין נותר שום אור לעצמו.
מדוע בחינה א' אינה אומדן לעוצמת "הרצון לקבל"
בחינה א' אינה משמשת מבחן לגודל ההשתוקקות לשפע, מכיוון שבמצב זה הנאצל הוא פסיבי וכל סוג השתוקקות שבו מתמלאת מיידית ובנדיבות ע"י המאציל שמעניק אור דחוכמה לנאצל בשפע רב.
בחינה א' מאופיינת כרמה הגבוהה ביותר של "הרצון לקבל" שהרי "די שירצה וכבר מקבל". הנברא אינו שולט במצב אלא כפוי לרצות באור דחוכמה שמוזרם אליו בשפע כאור פנימי וכאור מקיף. מבחינת הקדושה בחינה א' היא הנמוכה ביותר שכן אין כל חשיבות לרצונו האמיתי של הנברא.
מדוע בחינה ב' אינה אומדן לעוצמת "הרצון לקבל"
בתחילה "הרצון לקבל" הוא הגלוי ופועל את פעולתו בנאצל. אולם, משנתקבל השפע מתגלה בנאצל גם "הרצון להשפיע" אשר מקורו בתשוקה להחזיר טובה תחת טובה "כדי להשתוות לבורא" ואז האור שמתקבל מהמאציל מתגלה בצורה נוספת, עקב רצון הנאצל, של "אור דחסדים" שבו "עביות" רבה מזו שקיימת ב-"אור דחוכמה".
מכיוון שהנאצל מגלה רצון משלו, לגבי אופן קבלת האור ותכלית הקבלה, האור שמתקבל משנה את מתאים עצמו לרצון הנאצל - מסוג של אור שיש בו שפע רב ועונג המושפעים מהמאציל אל סוג אור שיש שבו שפע מוגבל. הספירה שבה מחולל שינוי צורה זו הינה "ספירת הבינה".
במילים אחרות: "הרצון הפשוט", שמקורו בספירת הכתר ואשר בו כלולים הרצון לקבל והרצון להשפיע, גורם להתעוררות אורות שמשתלשלים מאור האינסוף אל ספירת החוכמה וממנה אל ספירת הבינה ושמעוררים בכל אחת מהן את הכוחות הרוחניים האופיינים לאותה הספירה. בספירת החכמה מתעוררת השפעת "החסד" - מתן שפע רוחני בנדיבות וללא מגבלות דרך אור דחכמה ואילו בספירת הבינה מתעוררת השפעת "הדין" במובן של יצירת מגבלה והקצבה על השפע וצמצומו למידה של אור דחסדים.
על-כן, בחינה ב', שבה מתגלה "הרצון להשפיע" באמצעות "ספירת הבינה", אינה יכולה לשמש כמבחן אמיתי לעוצמת "הרצון לקבל" מכיוון שאינה מייצגת קבלה במובן המושלם, אלא מכילה בתוכה צורה נוספת של הרצון שהוא "הרצון להשפיע" שבסופו של דבר גובר על "הרצון לקבל" ומצמצם אותו.
עם זאת, מכיוון שהנברא מפעיל את רצונו ואינו פסיבי, בחינה ב' שקולה למדרגה נעלה יותר של "הרצון לקבל" ביחס לבחינה א' .
מדוע בחינה ג' אינה אומדן לעוצמת "הרצון לקבל"
בחינה ג' אינה יכולה לשמש מבחן לעוצמת "הרצון לקבל" מכיוון שהתפשטות "אור דחסדים" - אשר מתרחשת בה - כל כמה שלא תהא גדולה, אינה יכולה להשתוות בעוצמתה ובגדולתה ל-"אור דחכמה". מצד אחד הנאצל מעוניין "להשתוות עם המאציל" ולכן ישנה הגברה גדולה של "הרצון להשפיע", ובהתפשטות אור דחסדים. אולם, העלייה ברמת "האור דחסדים" משקפת את הרצון לנתינה שבנברא ולא את הרצון לקבל שקשור אל אור דחכמה שמצטמצם במידה משמעותית ביותר אך עדיין מגיע לנברא.
בחינה ג' מורה על המאבק הפנימי בנברא כנגד הרצון לקבל ובעד הרצון לנתינה אולם בשלב זה הנברא אינו מצליח להביא לידי הכרעה בין הרצונות ועל כן מידת הרצון לקבל, כפי שמשתקפת בזרימה הכפויה של אור דחוכמה לתוכו, אינה מייצגת עדיין את הרצון לקבל העצמאי של הנברא.
מכיוון שהנברא הינו פעיל ביותר מבחינת רצונו לנתינה ומאבקו לצמצום הרצון לקבל שבו, בחינה ג' נחשבת לנעלה יותר בקדושה שבה יחסית לבחינות הקודמות.
מדוע בחינה ד' הינה אומדן לעוצמת "הרצון לקבל"
בחינה ד' משמשת כמבחן לרמת ההשתוקקות של הנאצל להדמות אל הבורא בהיבט של הנתינה. שכן, בבחינה ד' הנאצל אינו משתוקק לקבל את "אור דחכמה" אלא בתנאי שאור זה יצא ממנו באופן מוחלט בצורה של אור דחסדים.
בניגוד למצב של בחינה א', שבו השפע והאור הרוחני ניתנו ביד רחבה וללא כל מגבלה והאור מתפשט בכלי בלא להתחשב ברצון הכלי, כאן זרימת האור, לתוך הכלי והחוצה ממנה נקבעת באופן מוחלט ברצון לקבל של הנברא וברצונו לתת את הכל לאחרים.
בבחינה ד' "הרצון לקבל" שונה במהותו ובעל מטרה נשגבת בהשוואה לכל שאר הבחינות. זאת מכיוון האור הרוחני והשפע שניתנים ע"י המאציל ללא גבולות או מגבלות אינו מגיע אל הנאצל מחמת רצונו של הבורא בלבד אלא דווקא ובעיקר עקב רצונו של הנברא לקבל את אור דחוכמה ולהעבירו בשלמותו להקרנה כאור דחסדים מתוכו אל הבורא בחזרה או אל סביבתו.
המשמעות היא, שהחיסרון/ההשתוקקות שקיימים בנברא בשלב זה אינם מכוונים אליו עצמו אלא לקראת "הרצון לקבל על מנת להשפיע". התהליך "הרמת מסך" שנועד לחסום את האור בפני הנברא נועדה להבהיר את רצונו העצמאי של הנברא, שממצב של נאצל חסר השפעה אשר מקבל אורות ללא תלות ברצונו, הוא הופך לנברא בעל רצון עצמאי לנתינה שיש בכוחו הרוחני לשלוט על כניסת האור אליו.
חשוב לציין, כי הגם שהנברא מצוי במצב של "חוסר אור" החוסר אינו מוחלט, כי הכלי אינו יכול להתקיים בלא האור. אולם בניגוד לבחינות הקודמות, האור שנכנס הוא מועט מאד ושקול לרמת החיות הזעומה ביותר שנדרשת לנברא על מנת להתקיים בעולם הגשמי.
שהנאצל מבין, כי עליו להתגבר על תשוקתו העזה, שבאה לביטוי דרך "הרצון להשפיע" על המאציל כפי שבאה לביטוי בבחינה ב'. במקומה הוא לומד לקשר בין "הרצון לקבל" לבין "הרצון להשפיע" בדרך של איחוד של שני הרצונות לרצון מסוג איכותי אחר "הרצון לקבל על מנת להשפיע". איחוד הרצונות מביא לקישור שבין אור דחוכמה לבין אור דחסדים באופן שהנאצל מקרין אורות אל המאציל כמידת האור שמוקרן ע"י המאציל ושמתקבל ע"י הנאצל. בחינת ד' גורמת למאציל "נחת רוח" מכיוון ש-"רצונו הפשוט" להיטיב עם ברואיו להעניק להם שפע של טוב, על מנת שיכירו את פועלו ויברכו על מעשיו - מתקיים בנאצל.
בחינה ד' מעידה על עוצמת הרצון לקבל מכיוון שהנאצל הוא שמחליט על גודל "הרצון לקבל" והקבלה נעשית בהתאם ליכולת הנתינה של הנאצל למאציל. באופן זה הנאצל מרוצה בחלקו, שכן הוא מגיע להשתוות, במידה המירבית האפשרית, עם הבורא, מבחינת יכולת הנתינה של השפע מתוכו.
