כותב המאמר: שמואל קרמרמן
פסוק ג'
"והנה אז צמצם את עצמו א"ס בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית"
"והנה אז" - סיבה ותוצאה
"והנה אז" - הכוונה אינה תיעוד אירוע במובן של זמן אלא בגישה של סיבה-תוצאה ובלשון הקבלה "עילה ועלול". ובמילים אחרות : ...כתוצאה מכך שעלה ברצונו הפשוט של הבורא, שהוא עילת העילות לברוא את הבריאה, צמצם עצמו אור האינסוף...וכו'.
"והנה אז" - כאשר עלה ברצונו הפשוט של הבורא לברוא את העולמות, הדבר הראשון שמתגלה מתוך אור האינסוף הינה צורה נוספת של אור שמתגלה מתוך אחידות אור האינסוף - "הרצון לקבל" שמהווה את הבסיס לקיום הנבראים.
העיקרון "הוא ושמו אחד" מתקיים גם כאן במובן, שאף על פי שהרצון לקבל הינו אור נוסף, מעובה ושונה במהותו שנגזר מחביון אור האינסוף, עדיין ישנו רצף ביניהם במובן של עילה ועלול. מחמת מוגבלות התפיסה וכדי להבין זאת אנו יוצרים מובחנות ביניהם ורואים בכל אחד מהם אור נפרד. קרי, יש אור האינסוף ויש אור שמייצג את "הרצון לקבל". הקוד "הוא ושמו אחד" בא להזכיר כי למעשה זהו אותו האור אך בהתגלויות שונות ומבחינת המהות אין נפרדות ביניהם.
התגלות הצורה של "הרצון לקבל" אינה מביאה לשום שינוי צורה באור האינסוף והוא נשאר באחידותו, כי אין בו שום תהליך של תנועה או השתנות בין "הרצון לקבל" לבין "אור אינסוף" יש יחסי גומלין של זהות במובן שהמקור תמיד הוא אור האינסוף אך יש גם פירוד בין האורות שכן אור האינסוף אינו יכול לשכון יחד עם הבריאה בעת ובעונה אחת.
הצמצום באור האינסוף וגילוי "הרצון לקבל"
ההסבר הפשטני לכתוב "והנה אז צמצם את עצמו אור האינסוף" הינו, שבתגובה אל "הרצון הפשוט" שהתעורר באל, אור האינסוף צמצם את עצמו ומפנה מרחב ריק שמיועד לצורך בריאת העולמות.
אך כוונת הקבלה אינה לספר על התרחשות גשמית של הבריאה אלא דווקא לתאר תהליך מופשט שבו מתגלית מתוך אור האינסוף צורת רצון חדשה, כתולדה של הרצון הפשוט, שמכונה בשם "הרצון לקבל ונחשבת "יש מאין". קרי, מה שלא היה גלוי קודם הבריאה ונחשב "אין" מתגלה כמציאות של "יש" כתוצאה מהתחוללות הבריאה. תפקידו של הרצון לקבל הינו לסייע לבריאה לקלוט לתוכה, במידה הראויה ליכולתם של העולמות ונבראים, את אור האינסוף, שנעלם מהבריאה עקב תהליך הצמצום,.
חשוב מאד להבין, כי השימוש במושגי המרחב כמו: "מקום פנוי", "אוויר ריקני", "חלל" הינו בדרך משל ונועד הסתיר את המשמעות האמיתית של הדברים. מבחינה תיאורית מובא סיפור פשטני על הסתלקות אור האינסוף מנקודה מסוימת, שהופכת לנקודת המרכז של מרחב מעגלי (או כדורי בתפיסה של תלת מימד) ופינוי אותו המקום עבור הבריאה. כפי שנאמר, המושגים בסיפור מוצגים בדרך ההשאלה וכוונתם האמיתית הינה לתאר מצבים נפשיים באדם סביב קיום חיסרון ושל הרצון לקבל כדי לבטל את החיסרון. משמע, אותם המצבים שמתוארים כתופעה קוסמולוגית של הבריאה, משמשים גם לתיאור התפתחויות נפשיות ורוחניות שמתחוללים באדם הנברא שמוכתר כ-"נזר הבריאה".
מכיוון שאור האינסוף הינו אחיד ואחד במהותו. אין הוא מאפשר נוכחות של שום מציאות אחרת מלבדו. על כן, כל מציאות שתיווצר, מתוקף רצון הבורא, אמורה להתחולל באמצעות אור האינסוף ובקרבו, דומה לעובר שמתפתח ברחם האם. חוכמת הקבלה מתארת תהליך בריאה מעניין שיש בו סתירה פנימית: דווקא אור האינסוף, אשר שולל כל מציאות אחרת ייתכן שמכיל בקרבו פוטנציאל של אינסוף של "מציאויות" שחבויות בו בחזקת "נעלם". עקב הניגוד שבינו לבין מה שבו הוא אינו יכול לאפשר התגלות של אותן בריאות בפוטנציאל ולכן הן נחשבות כאי-מציאויות ומצריכות את רצון אל על מנת יהפכו למציאות של "עולם" (ואכן הקבלה גוזרת את המילה "עולם" מתוך המילה "נעלם").
המשמעות היא, שכדי ליצור בריאה, על אור האינסוף לצמצם את עצמו ולהסתלק מתוך המרחב שבו עתידה להתגלות מציאות הבריאה. כלומר, כדי לקיים את רצונו הפשוט של הבורא חייבת להיווצר כאילו היפרדות שבין הבריאה, שהיא חלק מן ה-"אין" לבין אור האינסוף ולהתגלות בצורה של אורות חדשים שיוצרים את המציאות של "יש". אמירה כזו יוצרת בעיה חדשה - שכן, אם אור האינסוף הינו המרכיב שממנו נוצרת הבריאה כמציאות נפרדת, הוא מחויב לחזור שוב אל המקום שממנו התבטל מקודם על מנת להיראות בצורתו האחרת ולאפשר בריאה. על-כן, התהליך המיוחד שנקרא "צמצום" כולל בתוכו שני שלבים מרכזיים: הסתלקות האור וחזרת האור באופן מדורג ומצומצם כדי ליצור את הבריאה.
מציאות הבריאה אינה משנה כלום באחידות שבאור האינסוף, לא מוסיפה ולא גורעת. למה הדבר דומה? למצב שבו שואבים טיפת מים מתוך האוקיינוס ושמים אותה בתוך כפית קטנה ונוסיף אליה חומר כלשהו, כמו למשל, סוכר. כעת נשאל שאלות: האם הטיפה הייתה גלויה לפנינו לפני כן? לא. האם מקורה במהות הינו ממי האוקיינוס? כן. האם הטיפה עומדת כעת בפני עצמה בתוך הכפית? כן? האם האוקיינוס מושפע מכך שנלקחה ממנו טיפת מים? לא? האם הטיפה שונה כרגע ממי האוקיינוס? כן. האם אנו יכולים לשנות את הטיפה כרצוננו? בודאי - לאייד, להקפיא, לצבוע אותה וכו'. ולבסוף - האם השינוי בטיפה קשור ישירות אל האוקיינוס עצמו התשובה - לא.
עם זאת, ושלא כבדוגמא כאן, יש לזכור, כי בין הבריאה לבין אור האינסוף נשמר קשר מתמיד של רצון הבורא. כל עוד הבורא רוצה - הבריאה מתקיימת. ברגע שהבורא לא ירצה - הבריאה תתבטל.
הגורם שמביא לידי הסתלקות אור האינסוף מנקודה מסוימת, שהיא נקודה כלשהיא בתוך האינסוף, הינו "הרצון הפשוט" שהוא הכוח המניע לצמצום ולתחילת הבריאה ושבו גלום הרצון לנתינה אינסופית שפועל באור האינסוף. כדי לממש את הרצון לנתינה יש צורך ליצור מולו רצון משלים שהוא "הרצון לקבל" שיוטמע לתוך הנברא על מנת שירצה לקבל. הסתלקות אור האינסוף מתוך אותה הנקודה באה לצורך היצירה של תחושת החוסר והתעוררות "הרצון לקבל" את השפע שנובע מאור האינסוף, ושחסר כעת בתוך הבריאה.
מכאן עולה סתירה מעניינת: מהו הטעם של הווצרות של רצון לקבל בחזרה את אור האינסוף שידוע לגביו כי אינו יכול לשרור בכפיפה אחת עם מציאות אחרת ועלול להביא על הבריאה את קיצה? האם כבר בתחילתה, הבריאה משתוקקת לבוא לסופה? התשובה לכך מורכבת. הבריאה מתחוללת מראש בגישה של "בריאה עם חיסרון" על מנת שתהא בה תכלית עבור הנבראים - לתקן אותה ולהביא אותה לידי שלמות ולזכות אור גבוהה. השלמת התכלית תביא להסרת הרוע ולבריאה שהינה שלמה ומושלמת. רק במצב זה מגיע "קץ הימים" והבריאה, עם כל הנבראים שבתוכה, יזכו לשפע הנכסף והוא התפשטות הגשמיות והתאחדות הבריאה עם אור האינסוף. מבחינת תפיסתנו, המשמעות היא סוף הבריאה, אולם מבחינת חוכמת הקבלה מדובר, כנראה, במצב חדש ומיוחד שאינו מובן לנו. הרמז הוא ש-"יהיה שפע של טוב" והבריאה כמו הנבראים שבה ימשיכו "להתקיים" אך במציאות שאינה מוכרת ושאין לנו כל ההשגה בה.
נסכם שוב את המתרחש במושגי הקבלה:
? מצב "החיסרון" של אור האינסוף מכונה בשם "מקום פנוי".
? ההשתוקקות לקבל בחזרה את השפע שבאור האינסוף מכונה בשם "חלל" מבחינת הבריאה או "הרצון לקבל" מבחינת הנברא.
? האורות שנכנסים כדי למלא, באופן מצומצם, את החיסרון נקראים בשם "אוויר ריקני" מבחינת הבריאה או "אור דחכמה" ו-"אור דחסדים" מבחינת הנברא.
