כותב המאמר: שמואל קרמרמן
הרמח"ל, שנחשב לאחד מגדולי המקובלים בכל הדורות, התייחס אל שמות הבורא כאמצעי שיש בו לקרב את האדם אל הבורא דרך הגיית השם או הכללתו בתפילה. לדבריו, השימוש בשמות או בכינויי הבורא יכול להשפיע על קבלת התפילה וההיענות אליה. אך זו בתנאי שיש באדם אמונה בלתי מסוייגת באלוהים וכי הוא מתפלל ופונה אליו מתוך כוונה מלאה ולאו דווקא בדרך של אמונה בקמיעות.
בספרו " דרך ה' " חלק ג', פרק ב' כותב הרמח"ל:
"...ואמנם רצה יתברך שמו להיות נקרא בשם, כדי שיוכלו ברואיו להתעורר אליו ולקרוא אותו, להזכירו ולהתקרב אליו. והנה ייחד לכבודו השם המיוחד, ואמר עליו "זה שמי לעולם" וכו' (שמות ג טו), והוא השם שנקרא בו על שם הכבוד בעצמו כפי מה שרצה ליקרא בשם.
ואמנם כפי כל פרטי השפעותיו, רצה ונקרא בשמות שונים. והנה גזר וחוקק שבהזכיר ברואיו את שמו, יימשך להם ממנו הארה והשפעה, וכעניין שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך" (שמות כ כ"א). ואולם כפי השם שיזכירוהו ויקראוהו בו, כך תהיה ההשפעה הנמשכת ע"י ההזכרה ההיא.
פירוש: כי ההשפעה שתמשך תהיה ממין אותה ההשפעה שעל סודה יתייחס לו יתברך השם ההוא.
ואמנם בהימשך ההשפעה תיוולד בהכרח התולדה המחוקקת לה, ויתפשט העניין בכל ההשתלשלות מן הראש ועד הסוף וכמו שכתבנו. והנה הגבילה החכמה העליונה את העניין בגבולות ידועים ובתנאים מיוחדים, שכשתהיה ההזכרה נשלמת בהם, תמשך ההשפעה ההיא ותיולד התולדה, ולא זולת זה. והנה בכלל ההשפעות שגזר שימשכו ממנו יתברך, סידר שימשכו השפעות, שבהגיעם למי שיקבלם, יבוטלו בכוחם גבולות מגבולות הטבע כמו שכתבו, ויתקשר האיש ההוא עם הנמצאים הרוחניים, ותגיע לו ידיעה והשכלה למעלה מההשכלה האנושית, ועניינים אחרים ענפי שורש זה, והוא עניין מדרגות הרוח הקודש והנבואה, וכמו שכתבנו לפנים עוד בסייעתא דשמיא".
מקובלים רבים מאמינים וטוענים, כי שם הבורא מופיע כמילה אחת "אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית". שמורכבת מצירוף של מ"ב אותיות שהן ראשי התיבות של מילות התפילה המיוחסת לרבי נחוניה בן הקנה:
" אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה / קבל רינת עמך שגבנו טהרנו נורא / נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם / ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם / חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך/ יחיד גאה עמך פנה זוכרי קדושתך / שוועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות ".
בהקשר לכך, הרמב"ם מבקר באופן נוקב את השימוש בקמעות הנושאות את אותם הצירופים שנחשבים כשמות הבורא, ובעיקר הוא מתנגד ליחס אל שם הבורא מילה ארוכה בת מ"ב האותיות:
"ידוע לכל מי שמסוגל לתפישה מושגית, שלא ייתכן בשום פנים שארבעים ושתיים אותיות תהיינה מלה אחת. אלא היו אלה מלים מספר אשר סכום אותיותיהן ארבעים ושתיים. אין ספק שמלים אלה מורות בהכרח על עניינים. עניינים אלה קרובים לתפישה אמיתית של עצמותו יתעלה באופן שאמרנו. מלים מרובות-אותיות אלה נקראו שם רק מפני שהן מורות על עניין אחד בלבד כשאר השמות הפרטיים. מלים אלה מרובות הן כדי להסביר את העניין. כי יש שעניין אחד מוסבר בביטויים רבים. הבן זאת אפוא". (מורה נבוכים, פרק ס"ב)
ובמקום אחר בפרק מבקר הרמב"ם את חוסר הזהירות שמלווים את הפרשנות של שמות הקודש:
"על שם בן שתים-עשרה אותיות זה ועל שם בן ארבעים ושתים אותיות לא נאמר מעולם השם שם המפורש. אלא שם המפורש הוא השם המיוחד לו, כפי שביארנו. ואילו שני אחרונים אלה היו בהכרח מביעים ידיעה אלוהית כלשהי. הראיה ש[השם בן מ"ב אותיות] מוסר ידיעה היא שהם אמרו על זאת: שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מידותיו ודיבורו בנחת עם הבריות. וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מתקיים בידו ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. זה הנוסח בתלמוד. מה רחוק מה שמבינים מאמירה זו מכוונת אומרה! כי הרוב חושבים שאלה אותיות שמבטאים אותן ולא יותר, ואינם מביאים בחשבון שיש להן משמעות ושאפשר לרכוש באמצעותן את הדברים הגדולים האלה, ושעל-כן דרושה להם ההכנה המוסרית הזאת וההתכוננות הרבה אשר הוזכרה. ברור שכל זה אינו אלא הודעת משמעויות אלוהיות מתוך כלל המשמעויות שהן סתרי תורה, כמו שהבהרנו. בספרים שנכתבו על חוכמת האלוהות התברר שאת הידיעה הזאת אי-אפשר לשכוח, כוונתי להשגת השכל הפועל, וזאת משמעות דבריו: ותלמודו מתקיים בידו. והנה כאשר מצאו האנשים הרעים הבורים את הלשונות האלה נתאפשר להם לשקר ולומר שיצרפו איזה אותיות שירצו ויאמרו: זה שם הפועל ועושה כאשר כותבים אותו או אומרים אותו באופן כזה. אחרי-כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון. וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה-מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי-כן נמצאו בעזבונם, ולכן חשבו אותם לנכונים. ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר (משלי י"ד, ט"ו) ".
