חלק א' פרק א' פסוק א' - מאמר 1
מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
פסוק א'
" דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל מציאות, ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן האור א"ס פשוט ההוא, ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת והוא נקרא אור א"ס. "
הבחנות בין הרוחני לגשמי
חוכמת הקבלה עוסקת בענייניים רוחניים ולא בענייני החומר. לכן גם כאשר מציגים דוגמאות מעולם הגשמי להבהרת מושגים יש להיזהר בהבחנה שבין המשל לנמשל ולהקפיד על הבנת הנושא בהקשר הרוחני בלבד ולא להפוך את הדוגמא הגשמית לעיקר העניין.
בעניינים רוחניים אין עניינים כמו מרחב או זמן כי המקור הינו אינסופי בעוד שהמרחב והזמן קשורים בהגדרות בעלות אופי של סופיות. אין גם "העדר" - חוסר, ואין "תמורה" - שהאחד מתחלף בשני או שאחד בא במקום השני. כי העדר ותמורה מצביעים על הדרגתיות שבשלמות ואפשרות לקיום חיסרון.
השימוש במילה "בטרם" אינה מתפרשת במובן הרגיל של "לפני היות הבריאה" שמשמעותה היא התייחסות אל זמן, אלא לפי עיקרון של סיבה ותוצאה שמכונה בחוכמת הקבלה "עילה ועלול". כלומר, הפרוש הוא - מכיוון שלא הייתה עדיין הסיבה לא נוצרה עדיין התוצאה ולא היו נבראים וכו'. רק כשמופיע "הרצון הפשוט" שהוא "עילת העילות" להתחוללות הבריאה - תיווצר הבריאה ובתוכה השרשרת המורכבת והאינסופית של סיבות ותוצאות אשר קובעים את אופן התנהלותה.
מה שמוכר בעולמנו הגשמי בשם "שינוי" מובן בעניינים רוחניים כהתגלות של צורה נוספת שהייתה חבויה בתוך אור האינסוף ויוצאת לעולם המציאות כתוצאה מגזירה או מהחלטה שנובעות מרצון הבורא . באור האינסוף אין שום שינוי או התווספות. אור האינסוף הינו אחד במובן שהוא עשוי כמקשה אחת וקיימת בו אחידות מושלמת.
בעת התחוללות הבריאה אור אינסוף מצמצם את עצמו ומסתלק לחלוטין כדי לפנות מקום שיהא מיועד לצורך הבריאה ושבו מתגלים צורות שונות של אורות שנבדלים ביניהם בדרגות שונות של עוביות. מדרגה גבוהה ביותר קדושה וטוהרה שקרויה "אור זך" בעולמות עליונים ועד לדרגה נמוכה של "עוביות האור" שמורה על רמת עכירות שהאור אינו עובר בה, כפי שזה בעולם הגשמי. האורות הזכים קרויים בשם הכללי "אור" והאורות המעובים קרויים בשם הכללי "כלי". מכאן, שהבריאה הינה צירוף של אור שנכנס בתוך הכלי ומפעילו.
המציאות של אי המציאות
מכיוון שנאמר "ממלא כל מציאות", ישנה התמיהה, איזו מציאות צריך אור עליון למלא שהרי לפני הבריאה לא היה ולא כלום. התשובה היא, זו מציאות של אור האינסוף ברוך הוא שבה מצויים כל מה שמצוי באופן נצחי באור האינסוף ואין לנו כל ידיעה על כך ובתוך זה כלולים שורשי הבריאה שמהם ישתלשלו, לאחר תהליך הצמצום הראשון, כל פריטי הבריאה כמו העולמות הרוחניים שמכונים: עולם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה ובכללם העולם הגשמי. "מציאות הבלתי נמצא" של אור האינסוף מתוארת כאור עליון, נשגב ומושלם, שממלא את הכל באופן אחיד שמורה, שאין הבדלים שניתנים להתגלות בתוך האור העליון - אור האינסוף - ולכן אין הדרגתיות באור. המשמעות היא, שאין כל חסרון באור שניתן לתקן או להשלים אותו. אי המצאות חיסרון כזה באור האינסוף קרויה בלשון הקבלה לפי "לא היה שום מקום פנוי".
מקום פנוי -בריאה טעונת תיקון
כשאין "מקום פנוי" אין גם צורך בשום השלמות או תיקונים כל שהם בתוך אור האינסוף. לכן הנבראים "התחתונים" אינם יכולים לייחס את סיבת בריאתם לצורך של תיקון באור האינסוף אלא רק לתיקון והשלמות של "מקום פנוי" שמתגלה לאחר צמצום אור האינסוף ואשר בו מתחוללת הבריאה שנוצרת כפגומה וטעונה תיקו על ידי הנבראים. מכאן, שבעקבות הבריאה מתגלה חיסרון שמכונה "מקום פנוי" והוא משול אל "יש מאין". כלומר, לפני הבריאה החיסרון לא היה קיים ומשול אל "אין" ואילו לאחר הבריאה הוא קיים ומשול למציאות של "יש".
אויר ריקני - חיסרון האורות חוכמה וחסדים
הביטוי "אויר ריקני" אינו מתייחס לאוויר ממשי אלא כמשל למצב של ריקנות (ואקום) מאורות אחרים מכיוון שאלו לא היו קיימים טרם הבריאה ואור האינסוף היה ממלא את הכל. לאחר הבריאה והצמצום באור האינסוף נוצר מצב של "אויר ריקני" שמייצג צורך והשתוקקות לאורות כדי למלא את ריקנות. האורות שנאצלים מאור האינסוף לאחר הבריאה מכונים בשמות: "אור דחוכמה" ו- "אור דחסדים" ותפקידם למלא את "האוויר הריקני" ולאפשר את קיום הנבראים. באופן מדויק יותר: "אור ריקני" מציין שלב בהתפתחות הבריאה שאין בו עדיין אורות דחסדים. ככלל, כאשר התגלות האורות הינה בשלב הראשוני, חוכמת הקבלה מכנה אותו בשם שלב ה- קטנות".
חלל - "הרצון לקבל"
המושג "חלל" מייצג את "הרצון לקבל" שקיים ופועל בנאצל אך אינו קיים במאציל (הבורא) לא לפני הבריאה ולא לאחריה שכן אין מי שממנו יקבל הבורא. הנברא או הנאצל מורכב מ- "חומר" שהוא הגוף שמונהג על ידי הנשמה שבה מוטבע הרצון לקבל שפע מהבורא או המאציל. מקורם של ה-"חומר" ושל הנשמה, הינו מאור האינסוף וביחד אלו מהווים את הנברא או "האדם". הנשמה שהיא "האור" והגוף שהוא "הכלי" נבדלים ביניהם במידת זכות האור שבם. הנשמה בעלת "אור זך" והגוף בעל "אור מעובה".
"הרצון לקבל" שמוטבע בכפיה בנאצל מעורר בו את התשוקות, התאוות והיצרים שמקורם בגוף כמו גם את הרצונות, השאיפות והמשאלות שמקורן בנשמה. הקשר שבין הנתינה לקבלה מוגדר לפי הגישה של "אור" ו-"כלי": השפע והעונג מכונה בשם "אור" ואילו האדם, כגוף ונשמה, קרוי "כלי" . גדולתו של האדם נמדדת ע"פ איכות "הכלי" שבו וזו נמדדת לפי עוצמת "הרצון לקבל" לספוג ולהכיל את האור בתוכו. חשוב להדגיש, כי מה שקובע את איכות הכלי אינו שפע האור מהמאציל והרצון לנתינה של הבורא, אלא המידה שבה הכלי (האדם) רוצה ויכול לקבל ואת האור אליו. הכלל הקובע הוא, שהכלי אמור לקבל את מידת האור הראויה שאליה הוא יכול להסתגל, לא פחות ולא יותר, ובלשון חוכמת הקבלה: "כפי חשקו". מכאן מובנו של הפסוק - בטרם הבריאה לא היה קיים "חלל", קרי, הרצון לקבל, וזאת מכיוון שאין עדיין נבראים וכל מה שקיים הוא הרצון של הבורא לנתינה אינסופית בלבד.
