מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(קח) בעניין שהזדונות נהפכות לאדם לזכויות ישנו משל: יהודי עבד אצל אדון רם מעלה שאהב אותו מאד. יום אחד יצא האדון לעסקיו והשאיר את ביתו לניהולו של אחר שהיה שונא ישראל. אותו האיש אסר את היהודי והלקה אותו חמש מכות עזות בשוט והשפילו לעיני רבים. כשחזר האדון לביתו והיהודי סיפר לו מה שקרה, הוא כעס מאד וציווה על המלקה לשלם ליהודי אלף אדומים על כל מכה. היהודי חזר עם הכסף בוכה לביתו. שאלה אשתו לפשר הכסף והבכי ואז סיפר לה את העניין וענה: אני בוכה מפני שהכה אותי רק חמש מכות. הלוואי שהיה נותן לי עשר מכות, כי אז היו לי עשרת אלפים אדומים...
(קט) מהמשל הזה אפשר להבין, כי לאחר שהאדם זכה למחילת עוונות וכל הזדונות שעשה נהפכו לו לזכויות הוא נוכח לדעת, שכל מה שקרה עמו נועד לטובתו והשם יתברך לא עשה עמו שום דבר רע אלא שהכל נעשה בכוונה, כדי שהאדם יחזור בתשובה מלאה ויהא זכאי לכל האהבה, השפע והעונג שמזמן לו הקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא. ואין לו לאדם אלא להצטער, כביכול, שאילו היה עושה יותר זדונות בעברו והיה סובל יותר כי אז שכרו כעת היה רב יותר, לפי האמירה: "לפום צערא אגרא".
(קי) עד כה דובר על סוג של "האהבה שתלויה בדבר" על שתי מדרגותיה. אבל טרם ניתן הסבר לשאלה: איך יכול האדם יכול לקיים את מצווה האחרונה, התרי"ג במניין המצוות, שהיא מצוות "האהבה המוחלטת" אשר "אינה תלויה בדבר" ושמורכבת משתי המדרגות "יראה ואהבה"? כדי לענות, יש קודם כל להסביר את אמירת רבנן: "לעולם יראה אדם את עצמו, כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין דף מ', ע"ב). שפירושה - כל עוד האדם אינו מגיע להשלמת המדרגה של "אהבה שאינה תלויה בדבר" הוא צריך לראות את עצמו כאילו הוא נמצא "באמצע". מצד אחד אינו רשע אך מצד שני אינו צדיק גמור (המצב "אמצע" מכונה גם בשם "בינוני" ונדון ב-"ספר התניא" שחיבר רבי שניאור זלמן מלאדי). רק כאשר האדם מגיע להשלמת המדרגה של "האהבה שאינה תלויה בדבר" ומסיים את המצווה האחרונה, הוא שם את עצמו במצב זכות וראוי להטבה שמגיעה לו בגין היותו "צדיק גמור". כל עוד לא הצליח לקיים את מצוות התרי"ג שהיא מצוות "האהבה המוחלטת" הוא נחשב כמי שעדיין עלול לבצע עבירות, גם שלא בכוונה, ועל כן אינו ראוי ל-"כף הזכות" אלא עדיין מצוי במצב של "כף החובה". כלומר, כל עוד האדם לא הגיע למדרגת "צדיק גמור" הוא חשוף לפיתוי של עבירות ואף עלול לסגת במקום להתקדם מבחינת מילוי מצוות התורה. על כן אין הוא ראוי להיחשב כצדיק, לא כל שכן שאינו יכול להיחשב כצדיק גמור. לעומת הגישה המקילה של קמא תניא (שפירושו: "המורה הקודם") נוקט רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, בגישה מחמירה יותר וקובע: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". משמעות הקביעה היא, כי כשם שכלל הציבור מוערך לפי המעשים או הדעות של רוב הבריות שבו, כך מקובל גם לגבי הפרט, שמעריכים או שופטים אותו לפי דעת רוב הבריות עליו, בין שאלו מכירים אותו ישירות ובין כאלו שאינם מכירים אותו אך מחווים עליו דעה לפי שמועות שמסתובבות עליו. בהתאם לכך, אם זכה האדם לקיים את מצוות התרי"ג האחרונה, הוא מעביר לא רק את עצמו לכף הזכות אלא את "כל העולם" לכיוון "כף הזכות" במילים אחרות, בזכותו של "צדיק גמור" אחד כל באי העולם הזה זכאים להטבה אחת גדולה. אולם, אם האדם לא מצליח להגיע לקיום מצוות התרי"ג כי אז הוא וכל באי העולם אינם ראויים להימשך אל "כף הזכות" אלא ממשיכים להיות בהשפעתה של "כף החובה". כלומר, בין כל באי עולם שוררת תחושת החמצה כי בגלל עבירה אחת שעשה אותו צדיק, אין הוא אינו יכול לקיים את המצווה האחרונה ולהיקרא "צדיק גמור" ועל כן האדם עצמו ו-"העולם כולו" מפסידים את ההטבה העצומה שיכלו לקבל מהקב"ה אילו רק היה מצוי ביניהם "צדיק גמור" אחד.
