המחבר: שמואל קרמרמן
חוכמת הקבלה מסבירה, כי אור האינסוף הינו "שורש של כל האורות" והינו בחזקת אור אחיד שאין בו הבחנות של דרגות. על כן הוא אור מושלם. בשפת הקבלה הוא קרוי גם "אור עגול" במובן שמכל צד "שמסתכלים עליו" הוא נראה אותו הדבר וללא כל הבדל. לעומתו "הרשימו" הוא "שורש כל הדינים" כלומר, הסיבה לצמצום ולמוגבלות של אור האינסוף בתוך חלל הבריאה. על כן, הרשימו הינו "השורש של כל הכלים". כלומר, השורש של כל הנבראים בצורות השונות, החל מהספירות, המלאכים, השרפים, יצורי הקודש וכלה באדם עצמו שמורכב מאור (הנשמה) ומכלי (הגוף הגשמי).
בניגוד להבחנה הרווחת בתיאוריות שונות שבין "הרוח" לבין "החומר", גורסת הקבלה, כי שניהם באים מאותו מקור אחד והוא "אור האינסוף". ומה ההבדל ביניהם? התשובה היא "מידת עוביות האור". כלומר, אם שני אורות מצויים האחד ליד השני, והאחד בעל עוביות פי שתיים ביחס לשני, אזי עמימות האור הופכת להיות אמצעי מבחין ביניהם באופן ש-"האור הזך" ממשיך לקבל את הכינוי "אור", ואילו "האור המעובה" מקבל את הכינוי "כלי". מבחינת הצופה בם אין הבדל ביניהם והם מתמזגים ביניהם בדיוק באותו האופן שלא ניתן להבחין בין נשמת האדם לגופו ויחדיו הם קרויים אדם.
הקבלה רואה את האור כגורם שמפעיל את הכלי וחבוי בתוכו. שפת הקבלה מדברת על מלבושים: כשם שהאדם מתכסה בלבוש וחשוב ממנו, כך הנשמה מתלבשת בגוף האדם אך חשובה ממנו לאין ערוך. הגוף הינו הלבוש שעוטה הנשמה בעולם הגשמי והיא שמפעילה אותו דרך המוח ושאר האברים. הגוף מתאפיין בהיותו גשמי עד כדי כך שהוא מסוגל להכיל את הנשמה בתוכו כפי שכד אוצר מים. אולם, למרות הרציפות שבין הנשמה לגוף מבחינת המקור, אור האינסוף, כך ישנה הפרדה בין השניים בהיבט של הטוהרה ושל הסופיות. מבחינת הבריאה, הנשמה הינה אינסופית ואילו הגוף הוא סופי ומתכלה.
אור שנכנס בכלי ומוגבל על ידו נקרא "אור פנימי". אור עודף שאינו יכול להיכנס בתוך כלי אך עוטף את כולו מבחוץ נקרא בשם "אור חיצוני". "האור החיצוני" שואף להתמזג עם "האור הפנימי" ויחדיו הם פועלים "נגד" הכלי. המאבק על כיסוי הכלי מכל צדדיו (מפנים ובחוץ) גורם לכלי להיות "דק" ומעודן יותר, אך מסוגל פחות להחזיק מעמד ולאצור בתוכו את "האור".
כאמור, שפת הקבלה מתארת בניסוחים הייחודיים לה את המצב שבו האור מצוי בתוך הכלי לפי "הכלי מתלבש על האור" או: "האור לבוש/מולבש בכלי". לעומת זאת, היא מנסחת את המצב שבו האור "עוטף" את הכלי והכלי שרוי בו, מבחוץ ומבפנים (בדומה לכוס בקערת-מים, כשהמים מצויים בתוך הכוס ומחוצה לו) לפי "האור מתלבש על הכלי" או הכלי לבוש/מולבש בתוך האור.
מבחינה רעיונית, ההבחנה שבין "האור" ל-"כלי" מזכירה את ההבחנה שבין "המהות" או "התוכן" לבין "המעטפת" או "המסגרת". אולם, הקביעה היא, שבתוך הבריאה קיום "מהות" מחוייב בהמצאות של "מעטפת" ואם אין "מסגרת" חיצונית אזי גם אין קיום של "תוכן" הפנימי. לשון אחרת: אין האור יכול להתגלות ולקבל את משמעותו אלא אם הוא "כולל את" או "מוכלל עם" או "כלול ב" הכלי.
מבחינת ההתייחסות לאדם - ההבחנה הדואלית של "אור" מול "כלי" החופפת לזו של "גוף" מול "הצורה הרוחנית". שהיא "הנשמה". כלומר, אין ערך לאדם כ-"גוף גשמי" אם אין בו "נשמה" שנותנת לו מצד אחד את "כוח החיים" ומצד השני ואת היכולות התפיסתיות המיוחדות שבו - הראיה, השמיעה, ההרחה, הטעם, המישוש, ומעבר לכל את היכולת החשיבתית לסוגיה. הנשמה או האור משמשים אמצעי הקשר שבינו לבוראו. והוא הדין גם בקביעה ההפוכה: חשיבותה של הנשמה ויכולתה להזדכך ולעלות במדרגות הרוחניות מותניית בהימצאותה בגוף גשמי שבעולם הזה. שכן, בכל שאר העולמות הרוחניים אין היא יכולה לעבור תהליך של הזדככות מכיוון שאין ביכולתה לבצע מעשים שיובילו לתיקון, כמו מצוות, מתן צדקה, עשיית חסד וכו'. בכך טמון היתרון המשמעותי החשוב ביותר שבצירוף בין "האור" לבין "הכלי" כפי שבא לביטוי באדם החי בעולם הזה.
בחוכמת הקבלה ישנה הבחנה בין מרכיבי "החומר" ו-"הרוח":
מרכיבי "החומר": אש, רוח, מים , אדמה.
מרכיבי "צורה": נפש, רוח נשמה, חיה יחידה.
