הסיבה הראשונה לבריאה: המודעות לקיום בורא
כותב המאמר: שמואל קרמרמן
כיוון שאחת הסיבות לבריאת העולמות הינה רצונו של הבורא שהנבראים יהיו מודעים למעשיו ולאופן התרחשותם של הדברים, לפחות במידה המצומצמת שבה "שכל גשמי" של בן אנוש יכול לתפוס בעניינים רוחניים, אזי נדרש שמעשה הבריאה יתבצע בדרך כזו שתהא מתאימה לתפיסת "שכל" האדם - לאט ובהדרגה, בגישה של הצגת התכנון ואופני הביצוע לפי שלבים, באופן הגיוני ובכפוף למגבלות של המציאות כמו מימון, משאבים, כוח אדם, סביבה ועוד.
רצונו של הבורא, כי הנבראים יוכלו "לעקוב" אחר מעשה הבריאה ומתוך כך להיות מודעים לקיומו הנסתר והבלבדי, היא שיוצרת את תבנית הנרטיביות (הסיפוריות) שבתורת הקבלה והגישה של תהליכים במעשה הבריאה. כלומר, סיפור מעשה הבריאה מותאם לרמת השכל וההבנה המוגבלים של הנבראים ולא כפי שהתחוללו בפועל בגישה של הבורא "רצה ונתהווה". הצמצום של "רצון" ו-"יכולת" אצל הבורא, ממצב של אינסופי וחסר תכלית למצב של סופי ותכליתי נובע מהצורך להתאים את "קצב" מעשי הבריאה כדי שיוכלו להיות מובחנים ע"י התפיסה האנושית ובכך ליצור "מודעות" לקיומו הייחודי הבורא.
מכאן ניתן להקיש מספר דברים חשובים על מנהגו של עולם:
1. כל דבר בעולמנו מקבל את משמעותו ומוצא את מקומו במאגר הידע והזיכרון האנושי, בכלל או בפרט, בתנאי שנוצרת לגביו "מודעות". במילים אחרות, דברים רבים הקורים מסביבנו נעשים בעלי חשיבות בתנאי שאנו נותנים את דעתנו עליהם. כלומר, שנקלטים בחושנו ומשפיעים על תפיסתנו ושכלנו עד שאנו נעשים מודעים לקיומם. מה שאינו נקלט ב"מודעות" האדם אינו בר קיימא לגביו גם אם הוא קיים במציאות בפועל. לכן, למשל, רק "החיים" מסוגלים לשבח ולהלל את " גבורות ה'". חשוב להדגיש, כי מכל הנבראים למיניהם רק האדם זכה שתהא לו "המודעות" הרוחנית והשכלית לאפשרות קיומם של דברים בעבר, בהווה ובעתיד ואפילו גם אם הם נשגבים מבינתו ואינו מסוגל לתפוס אותם או להסבירם בדרך של "השכל הישר".
2. המודעות שבאדם נובעת לעיתים מזומנות גם ממקורות ידע ומידע שאין הוא עצמו מסוגל להסבירם. המקורות להווצרות המודעות אינם באים רק מתוך התבונה האנושית, כוח ההיגיון, יכולת הקליטה של החושים, האינטואיציה הפנימית, מצבי חלימה, החוויה הרגשית או הרוחנית, וכדומה, אלא מצויים גם בגורמים נסתרים שאיננו רגישים אליהם בחיי היומיום, אך שישנה המודעות לקלט נסתר ובלתי מובן אנו נעשים מודעים אליו ולעיתים כל חיינו משתנים בעקבות מגע רגעי חטוף עם מה שמעל ומעבר. אנו יודעים זאת, חשים בכך, אך איננו יכולים להסביר מדוע וכיצד זה קורה.
3. ערכו של כל דבר גובר ככל ש-"המודעות" אליו מתעצמת. יתכן, שיש בכך מידה מסוימת של הסבר לגבי החשיבות שבלימוד חוכמת הקבלה שמשקף ניסיון שכלי להבין את מהות קיומנו בעולם כמו גם את מהותו של העולם שבו אנו חיים והקשר שבינו לבין עולמות עליונים. עצם השאיפה לנסות וליצור קרבה עם בורא ומידותיו במובן של "הרצון לקבל כדי להשפיע" מתחזקים בתוכנו, את "המודעות" לקיומו הייחודי והמיוחד של האלוהים ובכך מסייעת להגשמת הסיבה הראשונה לבריאה.
הסיבה השניה לבריאה: להעניק שפע טוב לנבראים
הסיבה הראשונה לבריאה הינה רצונו של הבורא להנחיל מטובו הרוחני לכל ברואיו, בשפע וללא מגבלות, על מנת שאלו יחושו עונג והנאה. סיבה זו נובעת מתוך "הרצון לנתינה" שמצוי בבורא בצורתו "הפשוטה": מתן שפע של טוב לבני האדם, בלא קשר או התניה אל מחשבותיהם, מעשיהם, התנהגותם ואמונתם בקיום הבורא. לכאורה, יש בגישה זו משום הסרת האחריות מהנבראים באשר למהותם והתעלמות מהשאלה המוסרית-אתית, האם הם אכן ראויים לשפע הטוב המוענק ביד כה רחבה.
יתר על כן, הענקה חד-צדדית של שפע טוב מבטלת את האפשרות להתפתחות יחסי הגומלין בין הבורא לבין הנבראים לפי ממד של מתן גמול מול אי מתן שכר ומציגה את הבורא כדטרמיניסט שגורם לכך שכל הבריאה הינה חסרת חשיבות והנבראים שבה חסרי השפעה ומשוללים מזכות הבחירה באשר לכיוון התנהלותם לעבר הטוב או לעבר הרע. בגישה זו הנבראים מוצגים כחסרי ערך וכנטולי מימד האנושיות.
מתן שפע של טוב בלא גבולות מעוררת שאלה לגבי האפשרות לעורר בנברא מודעות כלפי הבורא, שכן אי קיום מודעות אינה משנה כלל בהקשר לתוצאה של קבלת הטוב. גם תכלית הבריאה מוטלת בספק שהרי אם הכל טוב, מושלם ושלם - ממילא אין מה לתקן והכל מצוי במצב "מנוחה" תמידי וללא צורך בהתפתחות רוחנית כתוצאה מ-"חוסר" כי הנבראים אינם מכירים מצב שבו אין טוב. כאמור, הנבראים מוצגים כ-"חסרי אונים". מעשיהם אינם משפיעים על המציאות ונוכחותם בבריאה אינה מכתירה אותם כנזר הבריאה או כמשהו שנבדל מיתר הברואים בהיבט המוסרי או ביכולת להבחין בין טוב לבין רע.
היות הנבראים במעמד של מקבלי שפע של טוב מהבורא, בלא שתהא לכך הצדקה ומבלי שיוכלו, בדרך כל שהיא, לגמול בחזרה טובה תחת טובה. מעלה את האפשרות להתעוררות תחושת הבושה וההתבזות בקרבם. כמשל לכך, מוצגת תחושת הנחיתות וההשפלה שמתעוררת באדם העני שזוכה לקבל שפע של מתנות וחסדים מאדם עשיר בלא שיטרח עבור מה שמקבל ושאינו יכול להחזיר שום דבר משלו בחזרה כאות תודה. ההשלכה מכך היא שבכל פעם שהאדם העני ייזכר במתנות שקיבל הוא יחוש ברע, עקב תחושת האפסות וההתבטלות העצמית ועל כן, יעשה הכל כדי להתרחק ולהימנע מלפגוש את מטיבו.
מכיוון שהגישה של מתן שפע חסד וללא גבולות, אינו עונה על הצורך בהיבראות העולמות מהסוג שהנבראים מודעים באופן חיובי לקיומו של הבורא ומשבחים אותו על נפלאות בריאותו, מתעורר הצורך לשנות את הבריאה ממצב של טוב עילאי למצב של מחסור בטוב. לשם כך מתרחש "הצמצום" שמטרתו להביא לבריאה פגומה שבתוכה מתחולל מאבק בין כוחות הטוב והרע על נפשו של האדם. המאבק נוצר כבר בתוך נפשו של האדם מעצם בריאתו שכן מוטבע בו בכפיה הרצון לקבל לעצמו - אך ניתנת לו האפשרות לבחור ולהמיר, בהשתדלות רבה ובמאמצים כבירים, את הרצון לקבל ברצון לתת משלו לאחרים, להעמיד את טובת הזולת בעדיפות גבוהה על פני טובתו שלו ולהחליף את "הרצון לקבל" עבור עצמו ברצון "לקבל על מנת להשפיע". קרי להעניק שפע לאחרים. להשפיע - במובן של הענקת שפע ולאו דווקא במובן של יצירת השפעה על הזולת.
עניין הצמצום מתבטא לא רק בכמות אור האינסוף שחודר לחלל הבריאה בתהליך התהוותה אלא גם באינסופיותו של הרצון הפשוט. הרצון כללי והבלתי מוגבל משנה את צורתו, בהיבט הבריאה, לרצון מצומצם וממוקד שבו נרקמת שיתוף פעולה בין "הנתינה" מכיוונו של הבורא לבין הנכונות ל-"קבלה" מצדם של הנבראים והתעוררות הרצון בנבראים לבחירה חופשית בין שני הרצונות במגמה ליצור גשר שיביא להגשמת הרצונות הנפרדים הללו לשביעות רצון הבורא והנברא גם יחד.
ההגעה אל הטוב המובטח בזכות עבודתם של הנבראים והגברת הקשר שבין הבורא לנברא מותניית ב:
1. הבנת רצונו הפשוט של הבורא, להעניק מטובו לנבראים, והתובנה, כי הדרך הנכונה לקבל את שפע הינה במעבר מ-"הרצון לקבל" כפשוטו אל "הרצון לקבל כדי להשפיע".
2. ההכרה, כי קבלת שפע הטוב האלוהי מותניית בהענקת הטוב של הנברא לסביבתו דרך הכוונות, המחשבות, המעשים, הדיבורים והיחסים שבין הנבראים בינם לבין עצמם.
3. האמונה, כי יש ביכולתו של הנברא להשפיע תודה וברכה גם ליוצרו ובכך לגרום נחת רוח ועונג לבורא ושכר לנברא עצמו בעולם הזה ובעולם הבא.
4. התקווה, כי בכל אלו מעמיד הנברא את עצמו כאילו הוא "שותף" ו-"משפיע" על התנהלות הבריאה, כמי שמרבה "טוב" בעולמות הגשמי והרוחניים וכמי "שמשתווה" בתכונת הנתינה אל הבורא.
