סיפורו המרתק של אוסף האומנות של משפחת הרצוג מהונגריה שנשדד בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים מארמון המשפחה במרכז בודפשט מאת: יריב אגוזי 

אוספי אמנות בבעלות יהודית פרטים בהונגריה לפני מלחמת העולם השנייה

הברון פרנץ הטבאני והברון מור ליפוט הרצוג (אשר היו גיסים) היו אספני האמנות החשובים ביותר בהונגריה.

 הברון פרנץ הטבאני (1881-1958) החל לאסוף אמנות בסביבות 1904 או 1905. בנוסף לטעמו האמנותי המשובח, הכרותו עם החומר של הברון קוהנר עזרה לו מאד. הוא אף למד ציור אצל הצייר פנייש ובפריז, ושם אף ערך את רכישותיו הראשונות.

הוא הניח את יסודות האוסף שלו באמצעות עבודות מאוסף צ'רמי אשר נמכרו במכירה פומבית; כמו כן רכש ממיטב אמנות ה-OLD MASTERS באיטליה ובברלין ובכך הפך את האוסף למגוון ביותר.

ההתפתחות המהירה של חיי התרבות בברלין הציבה אותם בשורה אחת עם אלה של פריז ומצב זה נמשך גם לאחר מלחמת העולם הראשונה. הטבאני סיים את הקמת האוסף שלו בסביבות 1923 ובה בעת סיים לרהט את ביתו המפואר בבודה. חפצי האמנות אשר נוספו לאחר שנה זו היוו רק השלמות לאוסף הקיים.

פרנץ הטבאני הרוויח הון בתעשיית הסוכר ההונגרית (כמו גם בני משפחה אחרים אשר היו אף הם אספני אמנות ופטרונים של אמנות); בסוף המאה ה-19 היה הסוכר מוצר היצוא העיקרי והעשיר מאד את העוסקים בענף אשר, מיותר לציין, לא ידעו מחסור.

את ההון השקיעו בחפצי אמנות, רהיטים, שטיחים ואמנות שימושית אחרת בצד פסלים וציורים. הטבאני רכש יצירות משמעותיות ביותר במכירה פומבית בפריז בה הוצע למכירה אוספו של מרסל נמש בשנת 1913.

הטבאני קשר קשרים הדוקים עם סוחרי אמנות בפריז בתחילת מלחמת העולם הראשונה וקנה באופן קבוע מדוראן-רואל ומבמהיים-ז'אן; במהלך מלחמת העולם הראשונה, בעוד אוסטרו-הונגריה במצב מלחמה עם צרפת, הטבאני רכש בעיקר בברלין. גם כמה מיצירות האמנות ההונגריות נרכשו מחוץ להונגריה בצד אלה אשר נרכשו בהונגריה. הטבאני תרם מספר גדול של יצירות אמנות למוזיאון ההונגרי לאמנות וביניהן עבודות של פיסארו, סזאן ופיקאסו.
עבודות חשובות של אמנים אירופאים אשר יצרו לפני 1800 נמצאות בפאלאצינה וביניהן ברנרדו לואיני - אנדראה סולאריו, טינטורטו – פורטרט של בטיסטה מורוסיני, רוסאלבה קריירה – פורטרט עצמי, אלסנדרו לונגי – פורטרט של שופט ונציאני (נתון במסגרת מיוחדת), קורנליס ואן הארלם – פגישתם של דידו ואנאס, לוקאס קראנאך האב – ישו נלקח בשבי, אל גרקו – משה ולוחות הברית בהר סיני,זורבאראן – אנדרו הקדוש, קונסטבל – ברייטון –חוף הים.

זהו אוסף מוגבל וכך גם האוסף של אמני המאה ה- 19. הטבאני היה ידוע באהבתו לאמנות הצרפתית הקלאסית ולתקופה הרומנטית ורכש מספר עבודות של אנגר, אך מכר את כולן פרט לאחת. עבודה זו היא "המתרחצת הקטנה" גירסה מוקטנת של עבודה דומה הנמצאת בפריז.

בין עבודותיו של שאסריו, נשות טרויה הוא הציור המשמעותי ביותר בהיותו בעל צביון קלאסי, בעוד ציור של פטרה קאמארה – רקדנית ספרדיה, מראה איפיונים רומנטיים למרות היותו ציור מוקדם (1832, מתנת האספן למוזיאון ההונגרי לאמנות). מייה (MILLET ), גי ופסקן אף הם נכללו באוסף. לא ידוע מה עלה בגורל העבודה של גריקו – פורטרט של ז'אמאר, בעוד עבודתו של קורו – מרייטה חולמת , אחת מעבודותיו האחרונות והחשובות ביותר של קורו, נבזזה על ידי הרוסים.הרבה מעבודותיו של קורבה כולל אשה ערומה בגרביים לבנים נבזזו אף הן. מספר עבודות הגיעו למערב כמו "לידת העולם" אשר נמצא במוזיאון האורנג'רי בפריז. גם "אוכלי המרק" של דומייה נבזז.

פרנץ האטבני רכש כמה יצירות נפלאות של מאנה. "ההתאבדות" נמצאת היום בציריך בעוד עבודה מאוחרת "הפולי ברז'ר" נקנתה על ידי הקורטלנד בלונדון. הציור בעל הסגנון ה"נקי" ביותר אשר צויר באותה שנה שצויר ה"פולי ברז'ר", 1882, הוא "מארי לורן עם כלב"  ונלקח על ידי גדודי צבא סובייטים למוסקבה.

ציור עירום של דגה נלקח אף הוא למוסקבה. משפחת האטבני העבירו את עבודותיהם של רנואר ודלקרואה מחוץ להונגריה ושם מכרו את רוב היצירות. את העבודות הנפלאות של בונארד, פיקאסו, פסקן, מאקארט, גי, ואלדמילר, ליברמן, מנזל, טאסארט ולייבל אין מזכירים כאן.

האטבאני היה בררן בבחירת עבודות של אמנים הונגריים ובחר להוסיף לאוסף שלו רק עבודות של ריפל-רונאי, קארלוי פרנצי, דרקוביץ, שובל, אישטאבן שוני, יוזף אגרי ואדולף פאיינס. עבודות אלה היו בעלות איכות מרשימה. למרבה הצער עבודות אלה ברובן התפזרו ורק מעטות מהן ניתן לזהות וגם זאת לא בוודאות מלאה. צילום של עבודתו של פרנצי "בני המזוקן" התגלה אך היצירה המקורית עלתה באש. "סייסטה" של אגרי כנראה מצאה דרכה לאוסף קולושווארי.

דומה היה גורלן של עבודות של גדולי האמנים ההונגריים: ציור נוף של קארולי מארקו נמצא, וכן עבודתו של לוץ "האלגוריה של בודפסט". את העבודה של קארולי ברוקי "פורטרט של אשה" נתן האטבאני למוזיאון, ומה עלה בגורל העבודות של ברטאלאן שקלי לא ברור;את העבודות המשובחות של לדה החרימו הרוסים.

שתי יצירות מופת של מונקאשי,"אשה פריזאית יושבת ליד חלון", 1874, כנראה הושמדה והיצירה השניה "דומם עם פרחים" "שמורה" עדיין במוסקבה. העבודה הטובה ביותר של שיניי מרסה באוספו של האטבאני "פאגאניזם", וכן עבודתו של לסלו פאאל "הדרך ליער פונטנבלו" נבזזו אף הן על ידי הרוסים. מציוריו של שונטבארי חלק נלקחו וחלק נשמרו ונמצאו במוזיאון PECS לפני מספר שנים.

לאחר שנות הזוהר הועם הברק של האוסף ההונגרי של האטבני. חבריו ניסו תמיד להפתיע אותו ביצירות אמנות חדשות אולם לא לכולם איפשר להתקרב אליו. וכמו כן היו יצירות שלא הסכים להוסיף לאוסף שבביתו בבודפסט. יצירות אלה שימשו כדקורציה בבנק המשפחתי או בדירות סמוכות שהיו בבעלות המשפחה, בעוד שאת היצירות המובחרות העדיף לתלות בבית הכפרי שלו. את היצירות המשובחות ביותר תלה בסטודיו שלו.

יש לציין שבארמון של משפחת האטבאני היה לו סטודיו בו עבד ויצר יחד עם בלה שובל. ארמון זה נהרס עד היסוד בעת המצור על בודפסט בחורף 1944-5. בית זה היה משכנו של האוסף האמנותי החשוב והמשובח ביותר בהונגריה. האטבאני הוכיח עצמו כבעל טעם אמנותי אנין. באוסף היו כ-1000 יצירות אמנות, אך רק 300 ניתנות להגדרה כמעוררות ענין מיוחד.

אוסף האמנות של הברון מור ליפוט הרצוג (1869-1934) התגבש באופן דומה לזה של האטבני ובאופן דומה נמוג אף הוא. הרצוג רכש אמנות על כל סוגיה בנוסף לציורים ובעיקר נטה חיבה ליצירות מזהב ולקרמיקה.  לא היה בנמצא אוסף של גלימות כמרים גותיות ורנסננסיות דומה לשלו; בשונה מהאטבני היה לו גם אוסף פסלים. זה כנראה ההבדל הבולט ביותר בין שני האוספים בנוסף למעורבותו הגדולה של הרצוג ביצירות שלפני 1800. 

מעבר לעובדות אלה האוסף של האטבני ניכר במאפיינים אינטימיים ומופנמים בעוד האוסף של הרצוג היה מוחצן מתוך גאווה ותשוקה להראותו לעולם ולפיכך גם היה פי שניים וחצי בהיקפו מזה של האטבני. האוסף של הרצוג הוצג כולו בביתו אשר לא שימש למגורים והוא ובני משפחתו התגוררו בבנין סמוך. המבנה כפי שעוצב על ידי פטר הרצוג היה מרוהט כמוזיאון בהבדל אחד: אחותו של האספן הגברת סוואב (אירן הרצוג) שמרה לעצמה חדר בבית זה וכן נשמר בו סטודיו למור ליפוט הרצוג עם תמונות של אל גרקו.

עובדות אלה מובנות לאור מעמדו החברתי של הברון הרצוג. עושרו היה מופלג מן העובדה שמשפחתו שכרה שטחים ניכרים ממקדוניה וגרפה הון מגידולי הטבק שם. לפיכך יכול היה לרכוש כל עבודה שחשק בו ובכל מחיר ובכך תמך ברכישותיו של מרסל נמש בתמורה לעזרתו הנבונה וליעוץ שלו.

האוסף הגיע לשיאו בין השנים 1913 ל-1928; בשנים האחרונות לחייו הוא לא רכש יותר עבודות אך לעיתים קרובות מכר יצירות. לא הצורך הכלכלי הנחה אותו אלא הלחץ שהופעל עליו מצד מוזיאונים אמריקאיים ולעיתים הצעות שלא יכול היה לסרב להן. בדרך זו מכר יצירות של סזאן, כמה יצירות של אל גרקו וביניהן  "התעברותה של מריה", עבודות של דגה ומספר יצירות של רנואר. אחד הפורטרטים הטובים ביותר של פרנץ האלס "מר מרס בגיל 48" נמכר אף הוא עבור סכום עתק.

יצירה של דומייה באוסף של הרצוג "גבר מתרחץ" נמכרה אף היא ממש לפני מותו של הרצוג. לאחר מכירות אלה נשאר האוסף כפי שהיה וגם אלמנתו לא הסכימה להפריד ממנו יצירות. אולם לאחר מותה של הגברת הרצוג לבית האטבני, בסביבות 1940 דבר זה קרה והאוסף לא נשאר בשלמותו. מאז לא היה בהונגריה אוסף דומה לזה של הרצוג. כל השמות הגדולים של אמנים ושל יצירות מופלאות היו באוסף זה וביניהן ג'ובאני סאנטי, בורדון, אמברוג'יו דה פרדיס, טיפולו, פרנצ'סקו גוארדי, הוגו ואן דר גוס ופיליפס קוניק.

הוא אהב במיוחד את האמנים הגרמנים והצליח לרכוש עבודה של יורג פנץ – פורטרט של זיגמונד באלדינג ואת בארטל ברוין – פורטר של  פטרוס פון קלאפיס ואת אחת העבודות היפות היותר של לוקאס קראנאך האב – יואכים והרועים. הרצוג היה בין הבודדים בהונגריה שנמשך ליצירות צרפתיות מוקדמות ורכש מספר משמעותי של יצירות בצד העבודה של פרנסואה קלואה. היצירות הספרדיות באוסף היו בעלות ערך דומה לאלה שהיו באוסף של הנסיך אסטרהאזי או בזה של מרסל נמש, ממנו רכש מספר יצירות. העבודה של פדרו מאצ'וצ'ה היתה נדירה במיוחד.

הרצוג רכש 10 עבודות של אל גרקו, בעיקר מנמש, ומכר שלוש מהן ב- 1930 . בנוסף רכש חמש עבודות של אלונסו קאנו, זובאראן וגויה, בחלקן נרכשו באמצעות נמש ואחרות דרך שונהץ כמו כן היה באוסף מספר לא מבוטל של עבודות של ציירים אנגלים וביניהן של הנרי ראוברן, תומס לורנס, מתיו וויליאמס פטרס, תומס קרוס, ריצ'רד פרקס בונינגטון, ג'והן אופיי (יצירה יוצאת דופן שלו). מה שלא היה באוסף היו עבודות של ריינולדס, גינסבורו וטרנר.

באשר ליצירות מן המאה ה- 19, הרי ש "הגברת עם החרצית" של קורו נמצאת היום  באוסף המוזיאון ההונגרי לאמנות, כמו גם העבודה של ריבו "טבע דומם" והנופים המופלאים של קורבה.בין האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים יש לציין את מאנה "פורטרט של אשה", שלושה עצים של מונה, פאנטין-לאטור – "טבע דומם עם פרחים", "הקוראת" של רנואר, ודוגמנית האמן, יצירות של סזאן ושתי יצירות של גוגן "דייג" (נבזז על ידי הסוביטים ) ו"טבע דומם".

הרצוג שם דגש על יצירות הונגריות למרות שלא היה גיוון בבחירות שעשה: מלבד ציורים של מיקלוש ברבש, יוזף בורסוס וקרולי ברוקי, 7 ציורים של מונקאשי היו בעלי ערך ניכר. יש לציין גם את עבודותיו של בנשור ושל קובלובסקי אשר היו באוסף. אשר לאמנות מן המאה העשרים נכללו באוסף יצירות של ריפל-רונאי, מדניאשקי, קרולי פרנצי, דאק-אבנר,גיולה באטיאני וכן מספר ציורים של שוק.

חלק מן היצירות נתפסו על ידי המועצה היהודית הממשלתית אשר היתה ממונה על החרמת רכוש יהודי, למרות שיצירתו של פרנצי התגלתה בשנות ה-90 של המאה העשרים באוניברסיטת בודפסט. החלק ההונגרי של האוסף הוא שמרני אך יחד עם זאת משקף את ההיקף העשיר של היצירות.

בין האספנים ההונגרים במאה העשרים יש לציין את הברון מור קורנפלד (1882-1967) בנקאי ומשקיע אשר ירש מאביו אוסף מרשים של ציורי קיר איטלקיים ופאנלים הולנדיים,  וכן את הברון קארולי קופנר (1847-1923) אשר אסף בעיקר פסלים ועבודות מן התקופה הגותית. יצירות של אמנים אנגליים והולנדיים היו באוסף של הברון יאנוש הארקאני (1859-1938) וכן עבודות עם הקדשה של מונקאשי המעידות על הקשר הקרוב בין השניים.

בין אספני האמנות החשובים יש לציין את ברנאט באק (1871-1953), אשר היה הבעלים של יצירות מאת ברטולומיאו ונטו (נער עם כדור תותח, כיום באוסף פרטי בארצות הברית), מיכאלאנג'לו וקאראוואג'יו (צליבתו של אנדרו הקדוש כיום במוזיאון לאמנות בקליבלנד), קאנאלטו (נופים ונציאניים), יאן גוסארט (טריפטיכון של המשפחה הקדושה) ואנטוניס פון דייק (3 ציורים). עבודות אלה היו תלויות בביתו.

הפאנלים הכנסיתיים מאת פרידיך פאחר מהווים דוגמא לפולקלור גרמני מיסטי. אחת העבודות המרשימות היא זו של מורילו המתארת את רופינה הקדוש, פטרון הקדרים, אשר נרכש לימים על ידי המוזיאון לאמנות בדאלאס. שתי עבודות של נורברט גרונד ראויות לציון מיוחד ונמצאות כיום באוסף פרטי בבודפסט.

באק היה אחד האספנים הבודדים אשר לא התגורר בעיר הבירה. ביתו אשר בזאגאד היה מלא ביצירות אמנות והוא פתח את ביתו לקהל בשנת 1917.

עבודות חסרות ערך מיוחד לא נמצאו באוסף זה בעיקר בשל הטכניקה המיוחדת שפיתח לרכישת יצירות אמנות. כל אחת מרכישותיו התבצעה באמצעות סוחרי אמנות מן השורה הראשונה; מבין אלה העדיף את חברת בוהלר ממינכן. לפני כל רכישה התנהלה התכתבות בין באק לבין סוחרי האמנות. הוא ביקש תמיד לקבל מידע מדויק על מקור היצירה וספרות מקצועית על היצירה ועל האמן. יש לתת את הכבוד הראוי לציורים שבאוסף באק שכן הוא ראה את עצמו קודם כל כאספן של פסלים ואכן חלק משמעותי ביותר של האוסף היו הפסלים הגדולים.

התעשיין והבנקאי פולופ וייס (1859-1942) היה בעל אוסף מרשים של חפצי בידרמאייר מהולנד, איטליה והונגריה, בעוד הברונית האטבני (1884-1964) העדיפה בארוק איטלקי, ציירים אנגליים ואמנות הונגרית קלאסית, ובאוסף שלה בלטו עבודות של ברוקי ומונקאשי .

יצרן העורות גיולה וולפנר (1866-1973) אסף עבודות של אמנים הונגריים, בעיקר עבודות קטנות וכן רישומים יוצאי דופן. בין 700 היצירות באוסף שלו היו עבודות נפלאות של כל הציירים ההונגריים החשובים תוך שימת דגש על לסלו מדניאנסקי (83 יצירות), בארטאלאן סקלי (69 יצירות) ופאל שיניי מרסה (18 יצירות).

המוציא לאור יוזף וולפנר (1856-1932) אשר לא היה מקורב לגיולה וולפנר, העריך שמדנינסקי היה האמן החשוב ביותר באוסף ורכש יצירות רבות שלו ואפילו החתים אותו על חוזה בלעדיות. במקביל הוא רכש יצירות של אמנים רבים אחרים, ביניהם אמנים צעירים, אישטבאן נאגי ויוזף אגרי. בנו, הצייר אישטבאן פרקשץ אשר נספה בשואה, תרם אף הוא לאוסף.

פרנץ צ'ורין (1879-1964) פעיל מרכזי בתחום תעשיית המתכת, רכש אף הוא יצירות של אמנים הונגריים והחשוב ביניהם פרנצי. ברשותו היו יצירות של אמנים צרפתיים מודרניים, דוביני, מייה ומונה.

יצרן הכבלים הנריק פלנר (1859-1932) היה ידוע בשל העבודות של מונקשי אשר היו באוסף שלו.

כל האספנים שהוזכרו היו בנים, דור שני ושלישי, למשפחות אמידות מאד, משפחות יהודיות ממוצא הונגרי. שפת האם שלהם היתה הונגרית וחלקם המירו את דתם לנצרות. בשונה מאלה, יאנו ווידה (1872-1945) היה יהודי ממשפחה דלת אמצעים בעל כשרונות יוצאי דופן וחושים עיסקיים מחודדים והוא הקים חברות אשר באמצעותן הפך לבעל נכסים בזכות עצמו. הוא אסף יצירות של אמנים הונגריים, עבודות מן השורה הראשונה של מונקאשי בהן השקיע הון רב. הוא נספה במחנה ריכוז. גורלו של לאו גולדברגר (1878-1945), יצרן טקסטיל, היה דומה. הוא היה בן למשפחה אשר קיבלה תואר אצילות ב- 1867, בהיותם מחלוצי תעשית הטקסטיל בתקופת הרפורמה ב- 1830. האוסף שלהם היה מגוון - אמנים הונגריים ואמנים מחוץ להונגריה בצד גלריית פורטרטים משפחתיים. למרות שהמשפחה היתה תמיד אמידה הם ידעו גם  עיתות מצוקה ומשבר.

 אחרית דבר

ממשלת הונגריה דחתה תביעה שהוגשה בבית משפט אמריקאי על ידי יורשיו של אספן אמנות הונגרי להשבת יצירות אמנות בשווי של יותר ממאה מיליון דולר אשר נתפסו בזמן השואה.

המיניסטריון לפיתוח לאומי מסר שיש לדחות את התביעה אשר הוגשה ב- 2010 בוושינגטון על ידי יורשיו של הברון מור ליפוט הרצוג, מאחר והפיצוי עבור 44 יצירות אמנות כבר נכלל בהסכם התביעות בין הונגריה לארצות הברית ב- 1973.

דיויד שפל, נינו של הרצוג, ושני יורשים נוספים תבעו את הונגריה ומספר מוזיאונים לאומיים כדי לקבל את יצירות האמנות של הרצוג וביניהן עבודות של אל גרקו ופרנציסקו דה זובאראן. המינסטריון ההונגרי הוסיף ואמר שבשנת 2008 בית משפט הונגרי לערעורים דחה תביעה אשר הוגשה ב- 1999 על ידי דודתו של דה שפל , מרתה נירנברג ויורשים אחרים, אשר דרשו אף הם לקבל חזרה לידיהם את יצירות האמנות.
הרצוג נפטר ב- 1934. היה בעל אוסף אשר בשיאו הגיע ל- 2500 יצירות וחפצי אמנות כולל 10יצירות של אל גרקו. את האוסף ירשו שלושת ילדיו לאחר מות אשתו ב- 1940. עם פרוץ מלחמת העולם השניה ועם הרדיפות שסבלו הרצוג ויהודים אחרים, החל האוסף להתפזר. חלק מהיצירות נבזזו על ידי הנאצים והצבא האדום, ויצירות אחרות יתכן שנגנבו או נתפסו בידי השלטון ההונגרי הקומוניסטי.
לדעתם של מומחים, אדולף אייכמן, אשר פיקח על העברת 400,000 יהודי הונגריה לאושוויץ ולמחנות ריכוז אחרים, לקח יצירות לאוסף הפרטי שלו. יצירות האמנות אותן תובעים היורשים נמצאות בגלריה הלאומית ההונגרית ובמספר מוסדות בבודפסט – המוזיאון לאמנות, המוזיאון לאמנות שימושית והאוניברסיטה לטכנולוגיה ולכלכלה. פורטרט של זיגמונד בלדינגר אשר צויר על ידי  גאורג פנץ, אמן גרמני מן המאה ה- 16 , הוחזר על ידי גרמניה ליורשים ונמכר על ידי בית המכירות כריסטיס בסכום של 9 מיליון דולר.