עולם המדע נחשב כמכובד ביותר והעוסקים במחקר מדעי נחשבים לאנשים אינטליגנטים ויצירתיים שעוסקים במחקר ובחיפוש אחר מידע חדש שיש בו לסייע לאנושות להתקדם, להתמודד ולהתפתח בכיוונים רבים.
הסיווג של תחום לימודי כ-"מדע" ושיוכו אל עולם המחקר המדעי מהווה מתן גושפנקא לאותו התחום כמאופיין בקריטריונים מוערכים ויוקרתים, כמו: אמינות, מהימנות, חשיבה הגיונית ובלתי מוטיית, מחייב למידה רבה והתמחות, ניתן להסתמך על המסקנות והתובנות שנובעות ממנו, מביא תועלת ותרומה לאנושות, מוביל להתפתחות טכנולוגית מגוונת, מניב ישומים, המצאות וחידושים, מציב אתגרים חדשים, תורם לשיפור איכות החיים, מרחיב ומעמיק את ההבנה לגבי היקום, נותן כלי שליטה בידי אדם על סביבתו, ועוד.
על כן, כשעולה השאלה של סיווג תורת הקבלה כמדע, בוחרים אלו שמצדדים בתורת הקבלה והמעוניינים ביוקרתה לסווג אותה כתורה מדעית בפני עצמה, מתוך כוונה לייחס לה את האפיונים המאד מכובדים של מדע.
אולם, תורת הקבלה אינה שייכת לתחום מדעי כל שהוא ואינה ממלאת אחר הדרישות המדעיות המקובלות. ההיפך הוא הנכון, בחינה מדוקדקת והשוואה בין הגורמים שמאפיינים מדע לבין אלו שמרכיבים את תורת הקבלה מורים על סתירה בין שני העולמות הללו, עד כדי כך גדול הפער, עד שלמען טובת הצדדים, עדיף להפריד, באופן ברור וחד, בין עולם המדע לבין עולם הקבלה ולהפריך את הניסיונות לגשר ביניהם מתוך שיקולים אופנתיים זרים.
כעיקרון, מוצע לראות בתורת הקבלה כחוכמה עתיקה שיש בה יוקרה, ערך רוחני וכבוד משל עצמה ושאין היא זקוקה לייחוסים מדעיים על מנת להוכיח את חשיבותה ומיקומה הנעלה בחשיבה התרבותית האנושית בכלל ובהגות היהודית הפילוסופית-מיסטית בפרט.
לשם הבחנה מדוקדקת יותר של ההבדלים שבין עולם המדע לבין עולם הקבלה, נציג את הטיעונים הבאים, מתוך רצון לעורר מחשבה ולא כדי ללבות ויכוח מיותר בעניין זה.
המדע עוסק בחקר היקום "הגשמי" בדרך של חיפוש אחר עובדות, תהליכים, ראיות והוכחות בתחומי מחקר מגוונים. לעומת זאת, תורת הקבלה עוסקת בלימוד ובפרשנות של ידע קדמוני שהתקבל, לפי האמונה, דרך ישויות רוחניות שמעבר לעולם הגשמי. הידע מרוכז בעיקרו בספר הזוהר ומתייחס אל תהליך הבריאה, עולמות רוחניים עליונים, ומערכת הנהגת הבריאה שנקראת "הספירות והפרצופים". שלא כמו המדע, תורת הקבלה אינה מחפשת אחר הוכחות או עובדות לאימות דבריה אלא מתרכזת בלימוד, פרשנות, ובחישובים (גימטריה, נומרולוגיה וכו') שמבוססים על פסוקי התורה.
החשיבה המדעית מתקדמת תוך כדי תהליך מתמשך, מורכב ורב תהפוכות של יצירת תיאוריות, שנכונות לזמן קצוב, הפרכתן והחלפתן בתיאוריות משופרות יותר. זאת כדי להתקדם בהבנה ולהגיע אל תיאוריה כללית ומאחדת בכל תחום מדעי. לעומת זאת, הלימוד וההגות בתורת הקבלה נועדו להרחיב ולהעמיק את האמונה ביסודות היהדות ולהבין את סודות התורה כפי שמוצגים באופן סתום בספר הזוהר. בניגוד לגישה המדעית, ההתקדמות בלימוד הקבלה, שאף הוא תהליך מתמשך ומורכב, אינו כולל בתוכו חיפוש אחר תשובות לשאלות הנוגעות לגבי אמיתות הידע אלא לכל היותר הצגת קושיות שעולות מתוכן הדברים ובהבנת תשובות המקובלים לגביהן או בניסיון עצמי להרחיב את אופני התשובה עליהן.
מרבית התיאוריות המדעיות בנויות על בסיס של ממצאים מדעיים קיימים. קרי, ממצאים "ממשיים" שהושגו בדרך מתודולוגיות מחקריות המשתמשות בכלים מגוונים כמו: מכשור טכנולוגי משוכלל, מחשוב רב עוצמה, שימוש במשוואות מתמטיות שמציגות ומעריכות את המציאות והוכחות אמפיריות שהושגו בדרך של ניסויים, עבודת שטח או צפיות אובייקטיביות. המדע שולל תפיסות רוחניות שאין בן מרכיבי חקירה בגישה המדעית ושאין ביכולתן להוכיח את אמיתותן באופן הגיוני וברור. המדע אינו מתנגד לתיאוריות שאינן ברות הוכחה כרגע, מסיבות של חוסר אמצעים טכנולוגיים או חוסר מושגים מתימטיים שטרם פותחו במלואם אלא בהחלט מטיל ספק בתפיסות רוחניות למיניהן שהן "חסרות אחיזה במציאות".
לעומת זאת, הקבלה אינה עוסקת בתיאוריות, בממצאים או בהוכחות אלא מתבססת על ידע קדום המכונה "חוכמה" אשר ניתן לבני אדם נבחרים ע"י נביאים קדמוניים, רוחות ונשמות, מלאכים ואך הבורא עצמו. המקור הבלעדי שמכנס בתוכו את עיקר הידע בצורה הנגלית והנסתרת הוא ספר התורה ועליו מתבססים כתבי הקבלה שנכתבו בדורות הבאים, ובראשם - ספר הזוהר הקדוש.
הבחנה זו בין דרך החשיבה המדעית לקבלית הינה מכרעת, מכיוון שהמדע שולל לחלוטין את שיטת הלימוד הקבלית שאינה מאפשרת הטלת ספק וערעור ושדוגלת בדרך חשיבה שמקורה באמונה שלמה בכתוב בכתבי הקודש. מה שנחשב במדע כהתקדמות נחשב בקבלה ככפירה ומה שנחשב בקבלה כלימוד דרך שינון והקניית ידע נחשב במדע כדרך לימוד שאינה מספקת דייה ושמוגבלת בתרומתה להבנת הקיום והיקום שלנו או מעבר לכך.
בעוד שהמדען יוצא מנקודת הנחה, שישנן אמיתות בעולמנו, שיש לחפש אחר ההוכחות שמובילות אל האמת וכי תהליך החיפוש הוא ממושך, בלתי ודאי ואינסופי - המקובל או מי שלומד קבלה יוצא מנקודת הנחה, כבעל אמונה, כי האמת כבר ידועה וכתובה מראש בכתבי הקבלה ועל כן אין צורך בהוכחות אל צריך ללמוד ולנסות לפרש את הכתובים לפי דברי מקובלים ידועים או "לפי שכלו". יתר על כן, אמנם לומדי הקבלה בעידן המודרני מסתמכים גם הם על יישומים מתחומי המתימטיקה הסטטיסטיקה או המחשבים בבואם לנתח תכנים שבספר התורה או בספרות הזוהר. אולם באופן מסורתי שפת הקבלה מכונה "שפת הענפים" שמבוססת על מודל "האילן הקדוש" במשמעות, שהאמת השלמה והמוחלטת מצויה בשורשים רוחניים שבעולמות עליונים ובה מצויים כל התשובות והסיבות למתרחש בעולמנו הגשמי. על כן, ככל שיורדים בין העולמות הרוחניים האמת מתמעטת ונסתרת מהבנה ובעולמנו הגשמי, התחתון ביותר, האמת היא חלקית בלבד ואינה ניתנת לגילוי. תפקידו של המקובל הינו לחקור בין תכני התורה והזוהר ולנסות לפענח, לפי שכלו, את הסודות הנרמזים לגבי הבריאה ומה שמצוי בעולמות עליונים.
ההתקדמות המדעית מתבצעת באמצעות מחקר, הוראה, ניסויים, כתיבת מאמרים והחלפת דעות במפגשים בכנסים או דרך ירחונים מדעיים ובאינטרנט. הפעילות המדעית הינה מעבר לתרבויות, עמים, לאומים ובלא קשר לדת, לתפיסת עולם או לאמונה. המדע הוא נחלתם של גברים ונשים והכניסה אליו מותניית רק ברצונו של האדם וביכולתו האינטלקטואלית לעמוד בדרישות. לעומת זאת, תורת הקבלה שייכת לדת היהודית ומקושרת באופן ברור וללא פשרה אל העם היהודי ואל ארץ ישראל, למרות שקיימות דתות אחרות שמתיימרות לנכס אליהן ולו חלק מתוך תורת הקבלה היהודית ולטעון לאמיתותן מתוך הקשר הזה לקבלה היהודית. תורת הקבלה רואה באישים בעלי מעלה רוחנית גבוהה, הנחשבים כאבות הקדמונים של היהדות, כמו חנוך, אברהם ולנביאים כמו משה, אליהו או מלאכי שרת כמטטרון, רפאל, מיכאל, אוריאל, רזיאל ואחרים את המדריכים הרוחניים העליונים שהופיעו בפני מקובלים והנחילו להם את הידע הנסתר.
הגישה המדעית אינה רואה בשיוך הלאומי, הדתי, הפוליטי וכיוצא בזה של איש המדע שום ערך או חשיבות בהתייחס לעבודתו המדעית ולתרומתו בחקר התחום שבו הוא עוסק ואינה מקשרת את המידע שמתגלה במחקרים למיתוסים, לאמונות, לתרבויות או למקורות אתניים.
באותו האופן, המדע אינו מפלה בין גברים לנשים לגבי הזכות של העיסוק בו. בניגוד לגישה זו, המקובלים הגדולים לדורותיהם אסרו באופן מוחלט על נשים לעסוק בתורה ובמצוות כמו גם בלימוד הקבלה ופסלו כל מי שאינו שייך לעם היהודי ושאינו בקיא בלימודי התורה, ההלכה והתלמוד ואשר הוכיח את בקיאותו בם, מללמוד את תורת הקבלה.
כשם שהמדע אינו מוכן לקבל את מגבלות הלימוד והעיסוק, כפי שקובעת תורת הקבלה, כך המקובלים אינם מוכנים לקבל את ההיתרים והפתיחות שהינם תנאי יסוד בלימודי המדעים.
מחקר מדעי מוצלח מניב תוצאות מעשיות ויישומים, כמו: שיפורים טכנולוגים, המצאות חדשות, מוצרים יצירתיים, פתרונות מעשיים לבעיות בתחומים שונים, מתן כלים להתמודדות מול אתגרים וכו'. למשל: חיסונים, תהליכי ריפוי חדשניים, תרופות חדשות נגד מחלות קשות, מכשור אלקטרוני מתקדם, פיתוח חומרה ותוכנה מגוונים בתחומי המחשוב, שיפור תהליכים בעיבוד מזון, יצור אביזרי נוחות בפעילות השוטפת היומיומית, חידושים ושיפורים בתחומי התעבורה והתובלה או בתחומי התקשורת המגוונים, וכו'.
לעומת זאת, הפועל היוצא שבלימוד תורת הקבלה אינו יכול להיות גשמי אלא רוחני בלבד. זאת מכיוון שמהותה של חוכמת הקבלה הינה רוחנית טהורה ואינה קשורה לענייני העולם אלא בדרך של זיקת הגומלין לעולמות רוחניים עליונים. על כן, לימוד הקבלה אינו מפיק יישומים, המצאות, טכנולוגיות או מוצרים. ואם יש כאלו, כמו: קמיעות, בקבוקי ריפוי, מתן שמות לפי פרשנות קבלית של אותיות ומספרים, נבואות או תחזיות על סמך גימטריה, נומרולוגיה או הצופן התנכ"י, אזי "יישומים" אלו נובעים מתוך אמונתם האישית של העוסקים ב-"קבלה מעשית" וזהו עניין השנוי מאד במחלוקת בין לומדי הקבלה באשר לאמינותו ולנכונותו. הרמב"ם התנגד מאד לשימוש בקמיעות, בתליוני ברכה ובלחשים ובטקסים למיניהם ואף כינה את העיסוק הזה בשם "עבודה זרה".
"היישומים" הרוחניים של חוכמת הקבלה אינם חומריים אלא ממוקדים ברובם בעניינים של תפילה, לימוד והוראה, מתן ברכה בסתר, מתן צדקה בסתר, עשיית מצוות מתוך אמונה שלמה. והכל לשם שמיים בלבד וללא שום דרישה או נכונות לקבלת כל תשלום שהוא.
בעוד שהתרומה המדעית הינה, במיעוט המקרים, של אנשים בודדים שמציגים תיאוריה חדשה שהינה "פורצת דרך" בתחומה, כמו: ניוטון, דרווין, פרויד, אינשטיין, או יישומים חדשניים כמו" מקסוול, מרקוני, פאולי, אדיסון ועוד, הרי שברוב המקרים התפוקה המדעית היא תוצאה של עבודת צוות או שילוב מערכתי בין צוותות רבים, באותו המקום או במדינות שונות, שעובדים ביחד ובתיאום על פרויקט מסוים.
לעומת זאת, התרומה ללימוד ופרשנות של חוכמת הקבלה הינה ברוב המקרים של אנשים בודדים שנחשבים כגדולי המקובלים בדורם או כגאונים בתורה כמו: רבי שמעון בר יוחאי, רבי משה קורדבירו, האר"י הקדוש, הרמח"ל, המהר"ל, הרמב"ם הרמב"ן, הרב יהודה הלוי אשל"ג, ועוד, ובמיעוט המקרים של קבוצת חכמים מצומצמת שמתקבצים תחת מנהיגותו של מקובל הדור או מקובל ידוע בקהילה יהודית מסוימת ושמודרכים על ידו בלימוד רזי הקבלה. דוגמא: "החבורה" שהתקבצה סביב שמעון בר יוחאי לצורך לימוד וכתיבת פסוקי ספר הזוהר.
מבחנו של המדע הוא בהרחבה ובהעמקת הידע לגבי היקום שבו אנו חיים כמו גם בתרומתו לשיפור תנאי הקיום והנוחות של בני האדם בכל תחומי החיים. לעומת זאת, מבחנה של תורת הקבלה הינו ביכולת האדם לטהר את נשמתו ובכך לסייע בתיקון הבריאה, כלומר, העולם הגשמי, העולמות הרוחניים ומערכת הספירות. התיקון שהוא תכלית הבריאה ומטרת העיסוק בקבלה היהודית הינו בדרך של סילוק הרוע מתוך כל הבריאה והשכנת הטוב בתוכה. גמולו של היהודי המאמין שעושה כך הוא, שיהא זכאי לקבל את שכרו בעולם הבא ולהגיע לשפע האלוהי המובטח.
הנה כי כן, קיימים הבדלים גדולים בתפיסת העולם ודרך המחשבה וההתנהגות שבין עולם המדע לבין עולם הקבלה. ועל כן אין לנסות ולהשוות ביניהם מבחינת "הקבלה היא מדע" אלא לראות בשני עולמות אלו כמשלימים האחד את השני מבחינת חקר הבריאה וכל אשר בה מבחינה גשמית ורוחנית.
