"הזובור" - המשפטי והציבורי שעושה בג"צ ליועץ מזוז - יעלה למערכת המשפט ביוקר. היועץ המשפטי לממשלה טעה - כאשר לא התייצב אישית לבג"צ להגן על החלטתו. בכך הראה חוסר אומץ לב משפטי וציבורי - והוכיח כי אינו ראוי לתפקידו. בייניש - בנעלי הבית של פרופ' ברק - אבל זה לא זה. צו על תנאי נגד ההסדר - הוא עניין פרוצדוראלי גרידא ולא ניצחון סופי.
מאת: עו"ד אברהם פכטר
מאז קום המדינה ועד ימינו אלה, לא היה תקדים להתקפה כה בוטה, מוחצת, חסר כבוד, ליועץ המשפטי לממשלה על החלטתו בנושא "הסדר הטיעון" עם הנשיא קצב. יבואו הטוענים ויגידו - עד היום לא היה מקרה כה חמור, במישור הפלילי והציבורי מצד נשיא מדינה או ראש ממשלה ושר בישראל - לכן יש לנהוג במקרה החריג, בצורה שונה, חדה ובלתי מתפשרת. יש שיטענו - לא היה עד ימינו יועץ משפטי לממשלה, כל כך חלש, כל כך הפכפך, שמצהיר מחד, מכל במה, על הנשיא כעבריין מין, על המקרה כחמור וגומר את התיק ב"הסדר טיעון" מינורי, חלבי, כסבא מלטף ולא כנשיא רודף נשים סדרתי, המנצל את מעמדו הרם לסיפוק מיני.
אי לכך ובשל כך, היה על היועץ המשפטי לממשלה להתייצב אישית בפני בג"צ, להסביר, להגן ולנמק את החלטתו ולא לעשות זאת בעזרת שליח, ויהיה פרקליט טוב מהימן ומוכשר.
אי הופעתו של מזוז - התפרשה בפני שופטי בג"צ, כניסיון התחמקות, כפגיעה בכבודם ואפשרה להם מרחב התקפה עליו על מדיניותו בצורה נרחבת.
מזוז היה חייב להופיע בפני בג"צ ולהגיד להם בבהירות באומץ ובחדות, רבותי השופטים: אלה נימוקי, אלה החלטותיי, אם אתם רוצים להחליף אותי בתפקיד, או להחליט במקומי - קחו את כל תיקי הראיות לעיונכם ותחליטו - אם תעשו כך תייתרו את תפקיד היועץ ופרקליט המדינה.
החלטת הביניים, ע"י הוצאת צו על תנאי המחייב את הפרקליטות לנמק מדוע לא תבוטל העסקה, הוא שלב מכריע במאבק על עצמאות מעמדו של היועץ המשפטי.
יש לקוות - שלמרות המהלכים הראשוניים האלה, בג"צ לא יתערב מעבר לשלבים שעשה עד כה, שהרי אם ימשיך במדיניותו זו יביא לפגיעה חמורה ובלתי ניתנת לתיקון, בפרקליטות, במערכת אכיפת החוק ו"בהסדרי הטיעון" - שגובשו כמחייבים ע"י בית המשפט העליון עצמו, כחלק מהמהלכים הטבעיים של מערכת המשפט.
עד היום, בג"צ פסל רק פעם אחת את החלטת היועץ המשפטי לממשלה - כאשר היועץ חריש סגר את "תיק הבנקאיים, מטעמים של חוסר עניין לציבור. בעניין זה אמר בג"צ - חוסר עניין לציבור הוא נימוק שבג"צ יכול לבדוק אותו באותם הכלים של היועץ ולכן יכול לביא ולקבוע את דעתו במקום דעתו של היועץ. לא כך כשהנימוקים הם: חוסר בראיות מספיקות להרשעה, חולשת ראיות, שינויי גרסה, חוסר אימון או פקפוק בעדים מרכזיים לאור הראיות או גרסת עדים תומכים. שינוי בהחלטה, לאור תוצאות "השימוע" - אם ע"י הצגת ראיות חדשות, או ראיות מזווית אחרת, ניתוח סוגיות משפטיות לאור תקדימים, שיש בהם לשנות החלטה.
בג"צ יכול להתערב ולשנות החלטת יועץ אם נתמלאו תנאים מסוימים כמו, הוכח חוסר תום לב, השפעה זרה, התערבות גורמים חיצוניים בהחלטה, איומים, שוחד, טובות הנאה וכיוצא באלה.
אין כל טענה, ואפילו לא מתקרבת לכך, כנגד היועץ מזוז שהוא ישר, הגון, משפטן מובהק, אבל גם נאיבי ותמים.
ביטול העסקה - פירושו שכל "עסקת-טיעון", יש בה פוטנציאל לפנייה לבג"צ, כל החלטה של היועץ, ובמיוחד מזוז, על סגירת תיקים או הגשת כתבי אישום, או יעוץ משפטי שוטף יכול להיות מאוים בפניה לבג"צ. זהו מצב בלתי נסבל, בלתי מתקבל על הדעת, שלא רק מרוקנת את תפקיד היועץ המשפטי ופרקליט המדינה - אלא את כל מערכת הפרקליטות מביאה לכדי ריסוק.
מצער הדבר, שתקופה כה קצרה מאז שהנשיאה בייניש עזבה את תפקיד פרקליטת המדינה, שכחה את מעמדה והחלטותיה לסגור או להגיש כתבי אישום ובג"צ מעולם, לא התערב ולא פסל את שיקול דעתה.
אם הנשיאה בייניש - מנסה לשנות את רף הדרישה להגשת כתבי אישום, כלומר: את רף הראיות להוריד כלפי מטה כמו שהיה בתקופתה ובתקופת פרקליטת המדינה הגב' ארבל, לאמור: אם יש ראיות לכאורה - יועבר התיק לבית משפט להחלטה ולא הפרקליטות תשקול ותחליט בדבר.
היועץ מזוז עם כניסתו לתפקיד, הצהיר מפורשות שמדיניות זו תשונה ומצעד אנשי הציבור שבתקופת ארבל זוכו בסיטונות, לא תחזור על עצמה וזאת בשל הדרישה ורף ההוכחה הגבוהה שקבע בית המשפט העליון בעצמו.
אם הנשיאה בייניש רוצה לשנות את הרף או את המדיניות, תהיה זו פגיעה כפולה, הן ביועץ ובתפישתו המשפטית והן בזכויות הנאשמים.
במאמרי: "בייניש - העליון הוא מבצרי" - ציינתי שהתפישה שעברה אליה בירושה מפרופ' ברק שבית המשפט העליון הוא מבצר שלטון החוק, המוסר האמונה, הדמוקרטיה. והנאורות, אינו יכול לעמוד במבחן המציאות וההיגיון המשפטי ציבורי.
משך שנים, נהג פרופ' ברק כמו הנשיאים לפניו להתייחס לבית המפשט העליון, כמבצר שלטון החוק, הנשלט בלעדית ע"י רודנות "העליונים", שהם חכמים יותר, נבונים יותר ויודעים כמובן את התורה וגם מה טוב לעם מבחינה משפטית, מוסרית, אתית, ביטחונית וחברתית.
לא פלא שמשך השנים, עורר בית המשפט העליון מדי פעם בפסיקותיו ובבג"צים שלו, התנגדות עזה, אצל מגזרים שונים, בציבור, אבל גם אצל משפטנים, ח"כים ויודעי משפט.
במאמרים קודמים ורבים בנושא פסיקות העליון, כתבתי לא פעם שבית המשפט העליון, חייב לרדת מהאולימפוס המשפטי, לא להיות ולתפקד באווירה של עקרונות משפט אוניברסאליים, יהיו יפים ככל שיהיו, אלא לראות את צרכי העם והמדינה לעת הזאת. הכוונה, למרקם החברתי, לצרכי הביטחון, לעובדה שמדובר במדינה במצור ובמלחמה (יש הטוענים שעדיין בשלבים מאוחרים של מלחמת שחרור) - ולתת בשקלול הסופי יתרון לביטחון העם והמדינה, לשאיפה שלו לקיום בכבוד ובשלום באזור הסוער והשונא את הציונות ויושבי ציון וירושלים.
על בית המשפט העליון להיות לא רק אבן שואבת לחכמת המשפט או אור לגויים, אלא קודם ובעיקר מגן למהותה של המדינה וקיומה כמדינה דמוקרטית, ציונית, יהודית, נאורה ולא מדינת כל אזרחיה, כדרישת חלק מהאקדמאיים והציבור הערבי, הרואה בדרך זו אפשרות לחיסולה בהדרגה ובדרכי נועם של המדינה היהודית הציונית.
עד עכשיו בית המשפט העליון, לא סיפק את הסחורה המבוקשת, ברוח הדברים דלעיל, ולכן יש מקום לשינוי בוועדה, שתייצג יותר את הלכי הרוח בעם ובמדינה.
בהתייחס למערכת המשפט - ציינה השופטת בייניש, ששיפוט זה שליחות ודרך חיים.
אני מרשה לעצמי לפקפק בהנחה זו, היא בלתי ניתנת להשגה ואולי היתה נכונה לאחר קום המדינה, כאשר צריך היה להקים מערכת משפטית חדשה, יש מאין ולא לאמץ במלואה ובצורה עיוורת את השיטה האנגלית, ששלטה במדינה ואותה קיבלנו בירושה עם סיום המנדט.
על השופטת בייניש להפנים - שתקופת פרופ' ברק והתפישה שלו, על האימפריאליזם השיפוטי, על חקיקה באמצעות השפיטה והפסיקה, "הכל שפיט", ואת כל הבעיות בחברה ניתן לפתור באמצעות המשפט, תקופה זו לא תחזור על עצמה.
הכנסת חוקקה לאחרונה חוק המחייב פרסום החלטות וועדת האתיקה של השופטים (ללא ציון שמות), דבר שפרופ' ברק לא הסכים לו. הוועדה למינוי שופטים החליטה לנהל פרוטוקולים של ישיבותיה, דבר שברק לא הסכים וגם בייניש - אבל נכנעה להחלטת רוב הוועדה.
כלומר: עניינו הרואות, השינויים כבר החלו והם בפתח. גם השינוי המתבקש על הגבלת כוחו וסמכותו של העליון, השינוי מתבקש וסביר. גם חוק 7 השנים שהועבר ע"י שר המשפטים וביטול הסיניוריטי בעליון ובמחוזי - הוא רעיון חיובי.
לדעתי - בגלל שבג"צ לא ריסן את עצמו משך השנים ונסחף למחוזות לא לו - השתכר מכוחו ומעמדו - יש מקום לרסנו ע"י חקיקה - אם לא יעשה זאת בעצמו ובהקדם.
המודל "הקנדי" המוצע ע"י פרופ' פרידמן - הוא בהחלט יעיל, אם אפשרות להכניס בו מספר שינויים להתאמתו לישראל.
יש לתקן את חוק יסוד השפיטה או לחוקק חוק יסוד חדש - לפיו בית המפשט העליון יוכל לבטל חוק של הכנסת רק בהרכב של מינימום 11 שופטים או בהרכבו המלא - באותו זמן - וכך לשמר את עליונות הרשות השופטת במאזן בין הרשויות.
אם השופטת בייניש רוצה בקידמה ובפיתוח הרשות המחוקקת, תוך שמירה על עקרונותיה ועל עקרונות שלטון החוק - עליה לעבוד בשילוב עם שר המשפטים ולא נגדו, אחרת התוצאה תפגע במערכת כולה.
אם הנשיאה בייניש רוצה לפתוח בחזית נוספת לא רק נגד פרופ' פרידמן אלא גם נגד היועץ מזוז, הנפגעים העיקריים יהיו - מערכת אכיפת החוק, הפרקליטות ובית המשפט העליון.
הערות לסיום:
1. האימרה שכביכול מתחכמת, של בייניש: "על הפרקליטות לבדוק את סיכויי ההרשעה ולא את סיכויי הזיכוי" - היא אמירה סתמית, שהרי מדובר בשני הצדדים של אותו מטבע.
2. הדוקטרינה של בייניש - ארבל, שיש איזון בין הגירסאות או ראיות לכאורה - להעביר ההחלטה לביהמ"ש נכשלה בעבר עם ריבוי הזיכויים של אנשי ציבור.
3. אסור להחזיר את הגלגל לאחור - על בג"צ להיזהר ולא לתת לזה יד. כתבי אישום יש להגיש כשיש סיכוי ממשי להרשעה.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
