רוצים שינוי - כנסו לתדלק 

רוצים שינוי – כנסו לתדלק

מאת: נסים גבאי

אחת התהיות הבלתי פתירה זה זמן רב בישראל היא – אי יציאתם של ההמונים לרחובות למרות חוסר הנחת בלשון המעטה מהרבה מהלכי השלטון. אם פעם עוד מותר היה לחלום על שינוי (מוטי אשכנזי), ואם הפגנות 400,000 בככר מלכי ישראל נתנו תקווה שנגוזה כאשר הככר החליפה תקופה לככר רבין של היום – אין ספק שהפייסבוק אולי טוב למצריים אבל לא יצלח בישראל.

התרוצים כבר הפכו לאקסיומה, והבעירה בדמו של כל נושם רעלים כאלה ואחרים הנפלטים כגזירות כלכליות, כאותות שחיתות וכד', דועכת רגע לפני ביצוע המהלך הראשון שסיפר עליו אותו סיני זקן: "כל צעדה מתחילה בצעד קטן קדימה".

כבר זמן רב שמחפשים לא מעטים מוצא לתיסכול הבלתי מתאחה ושאינו נותן מרגוע ולו לרגע: "מדוע לעזאזל אין אפשרות להוציא מחאה המונית אמיתית בישראל למחות על עוולות שהן לפעמים נוראיות ובלתי נסבלות?!".

ההסברים המלומדים לאי ההיענות של הציבור לתמוך במאבקים חברתיים, חוצה תחומי פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, ומה לא?

"אין לי זמן... אני עובד... יש לי בדיוק משהו חשוב בתאריך הזה..."

ככה אי אפשר לבנות מדינה.

רבים אומנם מחפשים אוכל בפחי הזבל... אבל בסוכנויות הרכב החדש - קונים...

התורים לבתי התמחוי ארוכים... אבל במסעדות הפאר אין מקום ללא הזמנה מראש...

זוגות צעירים אינם יכולים לרכוש דירה... אבל מגדלי דירות בעיקר לתושבי חוץ צצים כפטריות אחר הגשם... קונים בלבד.

רוב העובדים משתכרים בסביבות שכר המינימום... אבל תמיד עוקפת אותנו "מרצדס" או "ב.מ.וו"...

לאחד היושב בפנטהאוז מפואר עם צלחת קוויאר לפניו – נמאס מהקשיים הבירוקרטיים במשרדי ההנדסה.

למי שנמצא בפריפרייה, מובטל מכורח הנסיבות – נמאס מאי בניית מפעלים באזור מגוריו.

לזוגות הצעירים כואב עד זעם שאין בשוק דירות זולות.

לאקדמאים נמאס שאין מקומות עבודה בהתאם להשכלתם.

לחסרי תואר נמאס שלכל משרה מבקשים מהם להציג תואר.

למעוטי היכולת אין כסף למימון התחבורה הציבורית.

לבעלי האמצעים במעמד הבינוני נמאס שאין תחבורה ציבורית זמינה לכל מקום.

אבל לכולם מכנה משותף אחד. כל אחד, איש איש ומעמדו, איש איש ותרבותו, איש איש והונו או חובו – איש איש וכעסו על כאב הלוחץ לו.

זו בדיוק הסיבה שאי אפשר להוציא המונים לרחובות, אפילו מעלים את מחירי הדלק... כי תמיד יהיו כאלה שזה לא האישו שלהם או מנגד, אחרים שאין להם בכלל רכב...

למעשה, אין אף אחד שמוכן לומר בפה מלא שטוב לחיות במדינה הזו, ואם שומעים קולות שמחה כאלה – יהיה זה רק ברגע של נחת בחיק המשפחה האוהבת או ארוע משמח אחר, בטח כשהבטן מלאה מכל טוב... ולא ברגע ש"הבטן מלאה" על הגזירה הכלכלית החדשה, השחיתות החדשה שהתגלתה – וכעס אמיתי כאשר נזקקים לשרות הציבורי ו/או הפרטי שהשלטון המרכזי שלל מאיתנו.

האסימון נפל לי, ואני מחייג אליכם: "צריך להרים בישראל מחאה אמיתית, גם בלי לצאת לרחובות".

אז מה עושים?

כאן אינני רוצה ליפול למלכודת שאת הדבק המתוק המרפד את הכניסה אליה – תארתי רק לפני רגע.

אתן ליצירתיות של כל אחד מכם, לתכנן מהפכה פרטית משלו.

אשאיר לכל גוף וקבוצת חברים מאוחדת ומגובשת ברעיון השינוי שלה, לפרסמה לציבור.

הרעיון הפרטי של יחידים, חייב להצטרף לקול האג'נדות של הקבוצות, ולהתווסף כגדוד לאוגדות ההמונים המבקשים לצאת מהמחנק העוטף אותם.

במילים פשוטות יותר: יש לאגד התוססים לצאת לרחובות, עם המבקשים שינוי פוליטי בקלפי, יחד עם המאמינים בשינוי דרך הבעות דעות חדשות של קבוצות הומוגניות, וכו' וכו' – עד שהזעקה הכללית של כלי הנגינה הבודדים ייצטרפו לתזמורת גדולה אחת שיחד תשמיע קול גדול, עם הרבה כלים אבל הרמוני וברור: נמאס מהקיים, מושחתים נמאסתם החוצה, מבקשים שינוי שיטת הממשל, תרבות שלטון ללא העדפת מגזרים כוחניים, וקדימה להחלפת הדיסק הישראלי השחוק של תרדמת הרסנית.

הכל תלוי ברצון האזרחים במדינת ישראל לנפץ מיתוס מאוס אחד בולט: מלחמות אחים.

אם נחליט ששינוי חייב לקרות, ונחליט שאת המקלות נניח בצד ולא נכניסם לגלגלים המנסים להניע ולהתניע את רצון העם על מגזריו ושאיפותיו השונות – להכרזת עצמאות מודרנית חדשה, אזי הגענו לימות המשיח ...גם אם יתמהמה.

 

לוחם חברתי ברשויות ובכלל. מומחה תחבורה, מנהל ועורך מקומון לשעבר, מנהל מכירות. נשוי ואב לארבעה מופלאים. עיינו בבלוג שלי: http://cafe.themarker.com/user/264286/>

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי