טריפ כדרך הטבע
בעשרים השנים האחרונות נתתי הרצאות רבות לסוגי קהל שונים: חוגי בית, סטודנטים, אנשי מקצוע, מתמודדים, בני משפחות ועוד.
פעם הרציתי לפני נרקומנים לשעבר (נקיים). זו הייתה הפעם הראשונה שלי לפני קהל מעין זה. נכנסתי לחדר ההרצאות במתנ"ס ומיד נראה לי, עוד לפני שהתחלתי לדבר, שהמבטים שנשלחו משני עברי המתרס היו רוויי חשדנות וסטיגמה.
במהלך ההרצאה אחרי שאני התוודיתי שמעולם לא נגעתי בשום סם, קל או קשה, הם התחילו לקלוט שאני לא מבין שום דבר בכל הקשור לצריכת סמים. כנראה מכאן הדרך הייתה קצרה להסיק שאני "חנון מצוי". בכל אופן, אני בהדרגה הרגשתי שהם מנסים להסתלבט עלי בלי חשבון. קריאות ביניים ושאלות מתפרצות הפכו להיות יותר ויותר מעליבות ורצף ההרצאה נשבר לחלוטין.
בתחילה ניסיתי להבליג ולספוג, אך בשלב מסוים קפץ לי הפיוז עד לרקיע השביעי והטחתי בפניהם בפנים זועמות, שכשהם לקחו סמים הם היו פראיירים גדולים!
בחדר המרווח נשתררה שתיקה. הייתה לי הרגשה שבחלל ריחפה רק שאלה אחת: איך היורם-חנון הזה מעיז...?
לא חיכיתי יותר מדי (כי פשוט לא הצלחתי בשום צורה לאצור את מחשבותיי בתוכי) והמלים נורו מפי בצרורות; "אתם - שילמתם בכסף מלא עבור הסמים, הטריפ שלכם נמשך רק מספר שעות, הסמים שלכם היו ממכרים, ואתם עברתם על החוק!"
זהו, החיצים נורו ועכשיו אי אפשר להשיבן אל הקשת, חשבתי בליבי... ולפני שהם התאוששו מיד הוספתי בקול נמוך יותר את הפואנטה של הפינאלה; "אני - גם לא שילמתי עבור המאניה, גם הטריפ שלי נמשך חודשיים רצופים, גם המאניה אינה ממכרת, וגם לא עברתי החוק..."
הם ישבו מולי מבלי לזוז כמלוא הנימה, ממש כמו פסלים. ניכר היה שהם המומים ולכן מאובנים. לרגע קט בדמיוני הפורה ראיתי אותם קופצים מהכיסאות, מתנפלים עלי ומשסעים אותי לנתחי נתחים.
ואז... מבעד למסך השתיקה הכבדה שרבצה על כולנו, לפתע אחד מהם פרץ בצחקוק מתגלגל ומדבק שלא היה מבייש שום פתיח של סדנת של יוגה-צחוק...
ליד 1956 * קלינית - חולה במאניה-דפרסיה * נשאתי כ-400 הרצאות * מנחה קבוצות בעמותת אנוש * מאמר באנגלית פרי עטי בכתב העת הרפואי היוקרתי לפסיכיאטריה של אוניברסיטת אוקספורד * לבלוג הבית
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
