מדוע? האם לא היה מן הראוי שיום המסמל את ההיסטוריה של העם לדורותיו, את המאורעות בדרך לתקומתו של העם היהודי מאז כניסתנו לארץ ישראל בידי יהושע, יצוין על ידי הציבור לגוניהם השונים?
נראה, כי שורש הבעיה הינה החינוך לזיקה ולשורש ההיסטוריה עתיקת היומין של העם יהודי, מאז ימי אברהם אבינו לפני 3,300 שנה. כאשר הנוער של היום בקושי יודע את ההיסטוריה העכשווית, וכלל לא מודע להיסטוריה עתיקת היומין והשורשים שמהם צמחנו עד הלום.
המשרד האמור לתת את השינוי המהותי בעניין, הינו משרד החינוך, אשר יש לו לכלול את ההיסטוריה השורשית במעגל הלימודים הכללי הבסיסי, כמו יתר לימודי החובה. משרד החינוך בימים אלה החליט להציב בסדר יום של החינוך הכללי במדינת היהודים את לימודי הנכבא. לימוד על חורבן הבית, על ההיסטוריה של העם, זה מחוץ למעגל החינוך.
אם היה ניתן, רק על הצביעות מסוג החלטה שכזאת, היינו צריכים לקבוע יום צום ואבל לאומי. הכיצד הגענו לחושך שכזה שעינינו טחו מלראות את אשר רואה אותו כה ברור, ילד בן יומו. שהרי לא יעלה על הדעת, שיום כה חשוב ומיוחד בשנה לעם היהודי לדורותיה, תהיה אך ורק נחלתם של קומץ יהודים שומרי תורה ומצוות. כמו שלא הייתי מעלה על דעתי שיום השואה ייזכר אך ורק על ידי יהודים שניצולו מגיא ההריגה והמשרפות.
טענה נוספת, הינו מרחק הזמן. כאשר חורבן שקרה לפני 1925 שנה, קשה להתאבל עליו. טענה אווילית. כפי שאת יום השואה לא יעלה על הדעת שהעם היהודי לא יזכור בעוד 200 שנה, למרות מרחק הזמן, וחוסר בעדויות חיות של אישים שעברו אותה. וזאת, מהסיבה הפשוטה, כי יש לזכור ימים וציוני דרך מיוחדים של העם היהודי בתולדות ההיסטוריה שלה. ויהי מה. זה כמובן, מחוץ לקונצנזוס של מחנות, וגוונים שונים בעם היהודי בארץ או מחוצה לה.
יתרה מכך. לדברי חז"ל, האבל הוא עכשווי, עלינו, לא רק כזכר על הימים הקשים ההם. שהרי יום צום תשעה באב, מצוין בכל דיני האבלות כאילו אך זה קרה אתמול. וכל כך למה? לדברי חז"ל משום שכל עוד סיבת הגלות קיימת ולא נבנית בית המקדש בימינו כאילו החרבנו אותה במו ידינו. סיבה זו כידוע הייתה מחורבן הבית השני ? שנאת חינם.
האם אין זה אקטואלי, יותר ויותר כיום, בימים משופעים בחדשות, שאין לך יום שאינה קשה מחברתה, ראשית כל במאבקים הקיימים בתוכנו, ששורשם הינו בשנאת חינם המביאה לכל המחלות הקיימות?
אפילו הגויים מבינים את מה שרבים וטובים מתוכנו לא השכילו להבין. פשוט מחוסר מחשבה והתבוננות.
מסופר על המצביא הגדול נפוליון, שביום ט' באב יצא בחוצות צרפת, ועבר סמוך מאוד ליד בית כנסת היהודי בעיר. להפתעתו שמע קולות בכי. שלח את אחד מעוזריו, על מה ולמה הבכי? לאחר בירור העניין, השיב העוזר, כי זה אבלות על חורבן בית המקדש, אשר בירושלים.
שאל נפוליון: לפני כמה זמן קרה הדבר?
השיבו לו: לפני 1700 שנה.
אמר נפוליון: עם אשר מתאבל על מר גורלו במשך 1700 שנה כאילו אך זה קרה לו אך אתמול, בטוחני כי תקומה תהיה לו וישוב הוא אל ארצו כמו הימים ההם!
זה הסוד של העם היהודי לדורותיו. עם שלא שכח את ירושלים כמו בימי עצב גם בעיתות שמחה , ומילות "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני" הדהדו להם בכל חתונה או כל מאורע של שמחה. שלא נאמר, בשלוש תפילות מידי יום "ותחינה עינינו בשובך לציון ברחמים".
כי מי שזוכר את העבר, הוא ראוי ואף יזכה לתקומה ותחיה מחדש.
את כל זה יש לנו להקנות לילדנו, הגדלים ללא שורש ובסיס לחייהם כאן.
הכותב הינו עו"ד וח"כ לשעבר. מכהן כסגן נשיא הקונגרס העולמי של יהדות גרוזיה. לצד היותו רב ואיש ציבור, הנו כותב מאמרים ומרצה בנושאי אקטואליה, חינוך ומשפט.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
