בשנת 1985 טיפלתי במספר עסקאות מכר דירות שהובאו לטיפולי ע"י מתווך. בעסקאות אלו בקשו ערבים תושבי העיר התחתית בחיפה לרכוש דירות בשכונה הסמוכה ? הדר תחתון . באחת העסקאות רכש זוג ערבי דירה לא מפוארת,בלשון המעטה,ברחוב שפירא בחיפה,רחוב אשר כל חיפאי יסכים שאינו בגדר משאת נפש,עבור תושביה היהודים של העיר.
הואיל ולא שולמו דמי היוון על החכירה נשלחו,כמקובל,הסכם המכר בצירוף שטרות העברת חכירה למנהל מקרקעי ישראל ואיש לא העלה על דעתו שקיימת בעיה כלשהי.במפתיע התקבלה תשובת המנהל שהעסקה לא מאושרת,הואיל והחלקה שעליה בנוי הבית המשותף הנה בבעלות קרן קיימת וזו אוסרת על העברת זכויות חכירה לערבים.
פניות למנהל לא הועילו וזכור לי היטב שנציגי המנהל בעצמם כעסו על ההוראה,ששינתה את הנוהג המקובל. בלית ברירה החליט המתווך שהעביר לטיפולי את העסקה ואשר כבר היה במו"מ מתקדם ביחס לדירות נוספות באותו רחוב,לעתור באמצעותי לבג"ץ נגד מדיניות המנהל והקרן הקיימת לישראל.
באופן מפתיע עוד יותר התברר לי כי הקרן הקיימת בחרה בפרופ' יצחק זמיר, שופט בית המשפט העליון לעתיד,שסיים את תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה,לייצגה בעתירה. הבחירה ביצחק זמיר הייתה,ללא ספק משום מעמדו הציבורי ומאחר והעתירה תקפה את המדיניות לפיה ניתן להפלות לא יהודים ברכישת דירות הבנויות על מקרקעי הקק"ל,שהנם מקרקעי ישראל על פי החוק.
לקורא אבהיר כי העתירה התמקדה באבסורד שבהנהגת מדיניות מפלה זו בערים שהן ערים מעורבות ובמקומות בה ממילא אין מניעה לרכוש דירה בבית סמוך הבנוי על קרקע שאינה של הקק"ל.העתירה לא עסקה כלל בשאלות ציוניות כלליות הנוגעות להקצאת קרקעות להקמת ישובים יהודיים ובמדינות לאומית כללית. טענת היסוד הייתה פשוטה והיא שבעיר מעורבת אין כל צידוק לומר לערבי שהוא יוכל לרכוש דירה ברחוב שפירא 3 ולא ברחוב שפירא 10 .
הקרן הקיימת פעלה בחוכמה על מנת להתחמק מהעתירה. ביחס לדירה המסוימת העבירה הקק"ל את רישום הבעלות בחלקה לרשות הפיתוח ולשם ביצוע העברה כזו נדרש רק אישור טכני של וועדת הכספים של הכנסת. לאחר שננקט פתרון זה הודיע פרופ' זמיר לבית המשפט העליון,בשם הקרן הקיימת, כי הבעיה הפכה ל"אקדמית" לאור פתרון הבעיה המעשית וכידוע אין בג"ץ דן בעניינים אקדמיים.
זכור לי היטב כי בדיון בעתירה ישבו השופטים דוב לוין ז"ל ושושנה נתניהו והם מאד לא אהבו את העתירה. ניסיתי להסביר נואשות שממש לא הגיוני לצפות ממרשי לפנות לבג"ץ בגין כל מכירת דירה מוזנחת ויש לקבוע עמדה עקרונית יותר, אך הם סרבו בכל תוקף אפילו להקשיב והעתירה נדחתה. אלו היו בהחלט ימים אחרים והכול קרה רק לפני כ20 שנה.כיום כידוע מחזיק היועץ המשפטי לממשלה בעמדה הפוכה - מי אמר שאין חדש תחת השמש?
עובדה נוספת הזכורה לי היטב היא מידת הזדהותו של פרופ' יצחק זמיר שייצג את הקרן הקיימת עם מרשתו. יש לזכור כי פרופ' זמיר, שפרש בעל כורחו מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לא היה עורך דין מן השורה ולא עסק בפרקטיקה פרטית. הוא התבקש עקב מעמדו הציבורי וסמכותו המוסרית לייצג את הקרן הקיימת ועשה זאת בנפש חפצה. שנים רבות תמהתי על עמדתו של פרופ' זמיר ועד היום אני מוסיף לתמוה.
לאחר 15 שנים התפרסם פסק הדין בעתירת עאדל קעדאן, שאינו נוגע אלא בעקיפין לבעיית קרקעות הקרן הקיימת, אך קובע את הלכת היסוד בנוגע לערך השוויון בהקצאת קרקע ממלכתית. הופתעתי מאד לגלות את שמו של פרופ' זמיר כאחד השופטים שקיבלו את עתירת קעדאן,לאור עמדתו בעבר הייתי משוכנע כי ידחה בתוקף את העתירה.
הלכת קעדאן שגויה שכן שיקולים לאומיים יש להם מקום בכל הנוגע להקצאת קרקעות ויש לאפשר הקמת יישובים להם תינתן הזכות והאוטונומיה לקבוע את הרכב תושבי היישוב.כך גם מדיניות של עידוד להתיישבות יהודית הנה לגיטימית ונגזרת מהיותנו מדינה יהודית בחבל ארץ שהמאבק עליו נמצא עדיין בעיצומו. מדיניות לאומית אין לזהותה עם מדיניות כללית מפלה ואין ליישמה באזורים בהם אין אינטרס למנוע מלא יהודיים לרכוש מקרקעין.
עו"ד משה גולדבלט
עו"ד עצמאי העוסק בתחום נזקי הגוף ,רשלנות רפואית ודיני ביטוח
04-8738162 2834855 052
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
