קורס מבוא למתודולוגיה פוליטית: שיעור מס' 7 - חולשת הדור
נמרוד נוי
9/2/2011
בישראל מתקיימת לה איזה סוג של דואליות מאוד חריפה. ככל שאנו מרוחקים מידה הארוכה של המדינה ומן הפוליטיקה אנו עושים חייל ומשגשגים ולעיתים אף בגדול. ובכל האמור למשילות ולחיינו הציבוריים אנו דורכים במקום ואף נסוגים בדורנו. אנו סבורים איפוא שמציאות זו בלבד מחייבת אותנו לשאול את עצמנו את השאלות הגדולות באמת ולהרחיק לכת בחשיבה ובהגות על כך. בחזקת, מה קורה לנו? מדוע איננו מצליחים בניהול חיינו הציבוריים במדינה? מהו המשהו הזה שבעוכרינו?
את ההפסדים הכבדים הנגרמים לנו בגין הגריעה הגדולה הזו בפוטנציה שלנו לנהל את חיינו בתבונה, בשכל טוב ובמקצוענות, מזהים כולנו. כולם רואים את המראות וכולם שומעים את הקולות, אך מעטים בקרבנו מבינים מעיין כל זה בא לנו. במסגרת קורס מבוא זה שמנו לעצמנו למטרה לבסס בתוכנו תשתית מחשבתית הולמת, המסבירה את המציאות והמספקת מצע פרשני שיאפשר לנו לברר באופן משוכל יותר את התובנות על חיינו הציבוריים בארץ הזו.
בשיעורים הקודמים עשינו מאמץ רב כדי להגדיר את תכולת המושג הרחב הזה שתווינו העונה לשם 'חולשת המערכת הפוליטית בישראל'. תחת מושג-על זה ריכזנו את כל התופעות הלא טובות הקורות לנו בפוליטיקה ובגזרת חיינו הציבוריים כולה. בשיעור זה ננסה להבין מה הם אותם יסודות המזינים את החולשה הזאת. ונפתח בזאת שנאמר, כי חולשת המערכת הפוליטית לא נפלה עלינו משמיים, ויש לה שורשים בתוכנו אשר מחוללים אותה. ואלה הם שלושת מקורותיה העיקריים: חולשת הדור, חולשת הציבור החילוני, חולשת האליטות.
אשר לעליתות, יש להן תפקיד מאוד חשוב בכל מדינה דמוקרטית מודרנית ומתקדמת. מוטלת עליהן אחריות אישית וציבורית לנעשה במדינה, החורגת בהרבה מאחריותו של כלל הציבור. בישראל העליתות התעלמו מאחריותם זו, הן עשו לביתם ורק לאחרונה החלו להסתכל לאחוריהן וגילו מציאות הזויה. במובנים רבים העליתות חברו לפוליטיקאים ולתקשורת ויצרו כאן רשת ענפה של קשרים ורשתות בדמות האוליגרכיה השלטת במדינה. אין אינן מכירות באחריותן למצב הקשה שנוצר ואין להן כל מוטיבציה לשנותו, פן יתפוגג משהו מכוחם ומן התגמולים אשר הם נהנים מהם. הם גם יעשו הכול שזר ושאינו משלהם לא יתערב להם בעניינים. אפשר לראות זאת מצוין בהתנהלותה של התקשורת בישראל החוסמת את שעריה בפני כל מי שאינו כלול ב'רשימת שלוש מאות האנשים' המופיעים תדיר במדיה הזו ואשר איננו מאנשי שלומנו.
סיפורו של הציבור החילוני קשה עוד יותר. ציבור זה גם נוכס מערכי היסוד היהודיים שלו וגם לא צויד היטב במערכת החינוך לחיים חילוניים איכותיים ומשמעותיים. במובנים אלו הוא נחשב כיום כציבור מוחלש אל מול חובשי הכיפות למיניהן ואל מול משבי רוח גאוליים אחרים.
על לחולשת הדור אפשר לומר כאן, שהיכן שהוא עם העלמות האבות החלוצים של המדינה חלה בתוכנו טרנספוזיציה והפכנו מ'חברה פותרת הבעיות' (ד"ר צביה גרינפילד, "הם מפחדים") - שהקימו כאן המייסדים בראשותו של דוד בן גוריון, המתמודדת עם המציאות על דרך היצירה (פרופסור גיורא שוהם, "מרד, יצירה והתגלות"), ובמובנים רבים גם על פי קודי האתוס הליברלי ועקרונותיו (פרופסור ברוך זיסר, "על שמאל ועל ימין - אשנב לשיח האידאולוגי בן זמננו") - לחברה המרוממת את עצמה בשרוכי הנעלים של כאילו ערכים וכאילו אידאולוגיות. חברה מוטה יתר ערכית ואידאולוגית. חברה המתנהלת על פי הכוונות הטובות שבלב ואשר שוכחת, כי אדם מוסרי וחברה מוסרית נמדדים בראש וראשונה על פי תוצאות מעשיהם ומחדליהם.
לאלו בתוכנו הסבורים שהרחקנו לכת יתר על המידה נאמר, כי הציונות עצמה והקמת המדינה הם הוכחה מצוינת לכוחם בהיסטוריה של רעיונות ומחשבות גדולים. בשנים האחרונות יצאו לאור שני כרכים מאת פרופסור שמאול פיינר, העוסקים האחד במהפכת הנאורות בקרב יהדות אירופה במאה ה- 18, והשני על שורשי החילון במאה זו. אי אפשר אפילו לדמיין את הופעת הציונות והקמתה של המדינה ללא אותם תהליכי עומק ושינוי מרחיקי לכת שהתחוללו בקרב יהדות אירופה.
וכך כותבת ד"ר צביה גרינפילד בספרה "הם מפחדים": רק מי שחונך על "......רעיונות המודרנה ורואה את המציאות כתוצר של הכרת האדם ושל דרכי הבנתו אותה, ושבעיניו העולם שייך לאדם ולא האדם לעולם, וביכולתו של האדם לקבוע מחדש את המציאות החברתית והמדינית וליזום בעצמו את גאולתו ולממשה במו ידיו....", רק דור כזה של אנשים יכול היה להוציא אל הפועל את הפרויקט הציוני ואחר כך להקים את מדינת ישראל.
והנה גם כמה ציטטות על דוד בן גוריון מספרו של פרופסור זאב צחור "עיצוב הישראליות", המסבירות היטב את מאפייני דור המייסדים של המדינה ואת סוד הצלחתם הגדולה :
"....הוא הבין שתמורות הן יסוד היסטורי של קבע וכונן את מנהיגותו על התאמת הפוליטיקה הציונית לתנאים המשתנים תדיר. גמישותו הפוליטית היתה היפוכה של נוקשותו האישית. את האידאולוגיה הכפיף למציאות, ואת הכלים הארגוניים - לשיקולים פוליטיים".
"מנהיגותו של בן גוריון לא היתה "רוחניסטית", דהיינו מבחנה לא היה הרעיון אלא המעשה. לאחר שאמר "אני שולל כל תפיסה רוחניסטית", הוא הוסיף והדגיש: "העיקר בעיני הוא הכוח המשקי, הפוליטי, החברתי של ציבור הפועלים. משום כך אני מחייב בניין משק, הסתדרות, מדינה. משום כך אני מחשיב כל כך כלים ומכשירים".
"....מדרג עדיפויות זה תורגם למושג "קונסטרוקטיביזם", ובן גוריון היה המגשים המובהק שלו".
דיונים דוריים ניתן למצוא בספריי הסוציולוגיה השונים, כמו למשל ספרו של פרופסור יונתן שפירא "עלית ללא ממשיכים", וגם בספרו של העתידן דוד פסיג "צופן העתיד". הרחבה נוספת בנדון חורגת ממסגרת זו.
לסיכום פרק זה ניתן לומר, שהדור שלנו, הוא דור ההמשך לדור הממשיכים שיצקו לידיהם של האבות המייסדים, מצטיין עד מאוד בחשיבה בעלת מאפיינים טכניים לרוב, בגישה מקומית ואד-הוק לבעיות, ובהתעלמות ממרכיבי החשיבה הגדולה והרחבה. נעלמה מעמנו הגדולה ועמה גם תעוזת הרוח בכל האמור לחיינו הציבוריים. רע מזה. אנו ציניים ומזלזלים בכל מה שמשתמע כגדולה ותעוזת הרוח. זה בלבד, יחד עם נטיית לבנו לרומם את עצמנו בכאילו ערכים ובכאילו אידאולוגיות, מספיק כדי להסביר את חולשת הדור. כך קורה שהפוליטיקה שלנו, שהיא יישות מאוד מאוד חשובה ומרכזית בחיינו, מתנהלת באינפנטיליות ובאנרכיה מרובה, והיא למעשה המקום הפחות טוב שיש לנו. מציאות זו, כאמור, מייצרת ערימה גדולה של בעיות והפסדים שהם כבר מזמן בעלי משמעות אסטרטגית מן המעלה הראשונה למדינה ולחברה בה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
