הסוריאליזם בין שתי מלחמות העולם, הייתה תנועה מהפכנית מראשיתה , והתאפיינה בזריקת רעיונות. ( " לשנות את העולם"- רמבו ).
הסוריאליזם היה אנטי כל דבר, אבל בעיקר אנטי ספרות ושירה.
המלה סוראליסט הופיע לראשונה ב-1917. בשנה זאת, אפולינרה כתב מחזה שאותו תאר כדרמה סוריאליסטית( בתרגום מצרפתית:"מעל הריאליסט), והמלה הפכה לאופנתית בחוג שלו.
המלה הייתה נשארת חסרת משמעות, אלמלא יצק לתוכה בבת אחת, אנדראה ברטון ב-1924 את הכוחות הסתומים של החלום, התת-מודע והמרד, במניפסט של הסוראליסטים.
במניפסט הראשון ובנאומו ב-1924, ברטון הדגיש שוב ושוב את המלה חופש כבסיס לסוריאליזם. החופש של ברטון הוא שחרור מכל חוקי האמנות.
אם נשפוט לפי המניפסט של ברטון בלבד, אפשר לראות בסוריאליזם תת ענף של הרומנטיקה ומעין ענף של הסימבוליזם, שנעשה מוזר על ידי כך שנחתך מתוך התאורייה של פרויד. ( ההנחה של הסימבוליסטים הייתה שהמבנה הנפשי של האדם בנוי באופן שמאפשר לו להכיר דימויים כחלום, חוויה, פנטסיה ולהתייחס לתופעות האי-רציונאליות האלו, כחלק מהמערך הבסיסי של האדם.
העולם ההזייתי, קיבל לגיטמצייה).
חוסר האמון ברציונליזם והקונבנציות הקודמות הובילו את הסוראליסטים אל פרויד ( גילוי התת-מודע והחלום).
הסוראליסטים חיפשו אחר "השפה של הנשמה". הבעה המופשטת מאמצעים לוגיים.
תהליך זה נקרא בשירה:" כתיבה אוטומטית".
העבודה האוטומטית האוטנטית הראשונה, " השדות המגנטיים" , נכתבה ב-1922 על-ידי אנדראה ברטון ופיליפ סופוט.
בעבודה זו, אי אפשר לדעת איזה חלק נכתב על-ידי מי. מה שמוכיח את שיויון נפשם כלפי עבודה אינדיווידואלית.
המרתק באוטומט יזם עבור הסוראליסטים , שהוא מציע דימוים בעלי הבנה והקף קולקטיביים.
הסוראליסטים רצו להשליך את נקודת המבט ההגיונית של המציאות, ולהציג עולם רחב ועשיר יותר, בו הגבולות בין העולם החיצוני שנחשב לאמיתי והעולם הפנימי של האדם לא קיימים.
תפיסה זו מבוססת על רעיונות דדאיסטים ומוצאת את המורשת הספרותית שלה בסופרים הפנטסטיים. רעיונות מהרומנטיקה הגרמנית( בעיקר מהנובליס), פילוסופיה דיאלקטית ( בעיקר הגל), והפסיכואנליזה של פרויד.
השונה בין המניפסט הסוריאליסטי לבין זרמים דומים אחרים באותה עת ( כמו הסימבוליזם), היא ההחלטה להפחית למינימום את קטעי ההכרה.
לוטרמנט כתב, ששירה תעשה על ידי הכלל ולא היחיד כמקור לחוזק. האמנות כאסתטיקה אינה מעניינת, אלא צרכה להתרכז באדם ובהגדרת המציאות.
האמן אינו אלא מכשיר רושם, שתפקידו במכניזם של ההשראה פסיבי לחלוטין, וכל ניסיון לשליטה אקטיבית במכניזם דרך היגיון, סיבה, מוסר ואסתטיקה, יגרום לקיפאון.
ניסיונות קולקטיביים נוספים נעשו ב"תקופת החלום", בהם הצליחו בעיקר, רוברט דסון, רנה קרול ובנג'מין פרט.
אגב, לאוטומט יזם לא היה מה להציע לציירים במאמציהם לשבור את הקונבנציה ולהגיע לחיזיון חדש. ברטון וחבריו הודו שהוא וחבריו דנים בשאלה, האם להכליל את הציור בסוריאליזם.
בסוף שנת 1925ולאחר היסוסים רבים, הציירים התקבלו.
הגלריה הסוריאליסטית הראשונה בשנה זו, כללה עבודות גם של ארפ, מירו, מאן ריי,קיקרו, מקס ארנסט ופול קליי.
אמנים מייצגים:
בשירה, לאוטרמנט, רמבו ,מלרמה ואפולינרה.
בציור: אן גוך, סרה, רוסו, מאטיס, פיקסו ודושאמפ.
רשימה זאת, השתנתה משנה לשנה.
ברטון מתחיל בכך שהריאליזם מכסה תחום צר מנסי ונינו והוא פונה לתכונות תת ההכרה והחלום, ולחיפוש מצב החסד ששיך לילדות.אדם צריך לברוח מהגיון וגם מסדר מוסרי. בני אדם מתגלים בכנות בחלום ובפעילות האינסטינקטיבית הטהורה, ולא בהתנהגות היום-יומית הרגילה. ספרות שלמה נכתבה בה הגיבור בורח מהמציאות. נודד לארץ אקזוטית או לעולם חלומי. הגיבור החדש הוא הנודד או החולם.
לדרישות הפואטיות, נוספו גם דרישות במישור חברתי-מוסרי.
הפוליטיקאים הסוראליסטים שהוכתמו בראשית דרכם באנרכיזם, הכווינו עצמם למרקסיזם. ההתפתחות המהירה מניהיליזם למרקסיזם צוינה בכותרת החדשה:"הסוריאליזם בשרות המהפכה". ולאחר תקופה זו שהופסקה על-ידי מלחמת העולם הראשונה הם חזרו לאנרכיזם ולסיסמאות בסגנון: "פתחו את בתי הסוהר ופזרו את הצבא".
הסוראליסטים קראו לחירות בכל פעילויות האדם, כולל האהבה. ההומור הפך לכלי נשק בידיהם, מאחר וההומור הוא הבעה ישירה של תת ההכרה, הם השתדלו לפתח הומור גם כשהוא מכוון נגדם.
הסוראליסטים התייחסו באופן חיובי אל האי- שפיות. רק משוגעים יכולים להיות מאושרים, כיון שהם איבדו את תחושת הריאליות.
דאלי ב :" הכרזת העצמאות של הדמיון והזכויות של האדם לשיגעונו" אומר: " כל האנשים שווים בשיגעונם" ורואה בשיגעון בסיס משותף לרוח האדם.
האוטומט יזם והמקריות הם חלק מהבלתי רציונאלי. ההפתעה והעיוות אף הם אמצעים לאותה המטרה. בודלר כתב עוד לפני ברטון " היפה הוא המוזר" וברטון משאיל מלוטרמנט את הגדרת היופי כ"מפגש בלתי צפוי של מכונת זריעה ומטרייה על שולחן".
את האלמנט ההרסני של הסוראליסטים מוצאים בדמותו של' Jacques Vache , שפגש את ברטון ב-1914 ופגישה זו הייתה בעלת חשיבות עצומה להתפתחות הסוריאליזם.
האיש שהעז לחיות לפי דעותיו, הפך לסימבול דרמתי במרד של הסוראליסטים. הוא נהג ללבוש מדים בריטים או צרפתים ולספר על עצמו ספורים בדיוניים. הוא ניסה לחיות במלכות בדיונית.
' Jacques Vache לא השאיר אחריו כל עבודה חשובה. חשיבותו הייתה בהשפעתו על ברטון.
בסופו של דבר הוא התאבד והרג את חברו במנות סם גדולות. התאבדותו התפרשה כמות קדושים וכהצדקה סוריאליסטית של עצמיות.
הסוריאליזם הציע תמיד התאבדות כאלטרנטיבה, אך למרבה המזל האלטרנטיבה השנייה משכה מספר גדול יותר של מאמינים.
האמונה בנס שבאמנות, בתכונות הקוסמיות והתכונות הנבואיות של האמן.
לאמן הסוראליסטי יש תפקיד של כהן גדול בעבודת כישוף ושל אדם הנחן בחוש על טבעי.
טלילה שיר- ציירת
תל-אביב
תל-אביב
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
