שוב חוזר הניגון - על הסיקור התקשורתי של מתקפת הטרור במוסקבה - יורי גנקין
לכל הפחות 35 הרוגים ויותר מ-130 פצועים – זהו הסיכום הסטטיסטי היבש של הפיגוע המזוויע שאירע בשדה התעופה דומודדובו במוסקבה. אירוע בסדר גודל כזה אמור לפרנס את מהדורות החדשות בכל רחבי העולם – בוודאי ככל שמדובר בשעות הראשונות שלאחר האירוע – וכך אכן היה – גם בארצות הברית, גם בישראל, גם בצרפת, גם בגרמניה ובמדינות נוספות ברחבי הגלובוס – ואיפה לא אתם שואלים? נכון – ברוסיה.
האזכור הראשון של הפיגוע במוסקבה (פיגוע קטלני שני על אדמת רוסיה בחודשים האחרונים בו מעורבים מחבלים מתאבדים) בתקשורת הממלכתית הרוסית הגיע רק כ-3.5 שעות לאחר הרגע בו לקח המחבל המתאבד את חייהם של כ-40 בני אדם. לא מדובר בתקלה טכנית, ברצון למנוע פניקה או בניסיון מקצועי לאסוף את מרבית הנתונים בטרם יפתח המגיש את השידור – מדובר פשוט על עוד מקרה אחד בשרשרת ארוכה של מקרים שבהם הזכות הבסיסית של הציבור לדעת הופכת למעשה לזכותו של השלטון לעשות טובה לאזרחים ולשתף אותם בנעשה.
את שורשיו של ההיגיון המעוות הזה ניתן למצוא עוד עוד ברוסיה הסובייטית כשאחד המקרים הזכורים ביותר בהקשר הזה היה האסון הגרעיני בצ'רנוביל (1986) – הציבור הרחב (לרבות חלק לא מבוטל מתושבי הערים הסמוכות) ידע על האסון הקשה כמה ימים אחרי הפיצוץ. לא דקות, לא שעות, ימים, וגם אז – הדיווח היה יבשושי וחטא לאמת בכל הנוגע לכמות ההרוגים שקיפחו את חייהם באסון. מיותר לציין כי האיפול התקשורתי שהוטל על האסון – מנע מלא מעט אזרחים, הן בתוך ברית המועצות והן מחוצה לה, להתפנות מבתיהם.
חשוב לזכור שבניגוד למדינה קטנה כמו ישראל שבה הידיעות עוברות מפה לאוזן במהירות הסמס – הרי שבמדינה הגדולה בעולם –כלי התקשורת הינם בבחינת צינור העברת מידע לכל דבר ועניין. במילים אחרות, בהיעדרו של דיווח תקשורתי מסודר – הסיכוי להיות מודע להתרחשות לאומית זו או אחרת, בוודאי ככל שמדובר בפיגוע טרור – הינה קלושה. בל נשכח כי מדובר היה ב-1986 אך גם כיום – אין חדש תחת השמש.
המידור התקשורתי המתמיד ברוסיה של היום נובע גם הוא מפחד שמקורו גם כן עוד מהתקופה הסובייטית – הפחד מחשיפת הבלוף לפיו החיים ברוסיה הם בעצם זר אחד גדול של שושנים, ובמילים אחרות, הפחד המתמיד מהגילוי המרעיש לפיו גם ברוסיה (ובתקופה ההיא עוד בברית המועצות) – יש רחמנא לצלן – בעיות!
בעבר היה זה המאבק התדמיתי בקפיטליזם המערבי אשר הצדיק את העמדת הפנים הקלוקלת שהפכה לשגרה. כיום, יותר משני עשורים אחרי הפיכתה של ברית המועצות לנחלת העבר – רוסיה פועלת בהסתמך על אותם העקרונות ממש. השליטה האובססיבית של פוטין וחבר מרעיו בתקשורת הינה אפוא פועל יוצא של פחד תדמיתי מתמיד שהופך ליסוד החשוב ביותר של החברה הרוסית – הרבה יותר חשוב מהמהות – המהות היא זו המותירה עשרות מיליונים של תושבים ברחבי רוסיה במצב בו תנאי המחייה המינימליים הופכים לדבר שבשגרה.
אין זה אומר שבהינתן פיגוע נכון יהיה בהכרח להתחיל ערב שידורים ארוך נוסח ישראל שבמהלכו מראים שוב ושוב את מראות האסון ומראיינים את אותם עדי הראייה שמספרים על רגע הפיצוץ בלופ בלתי נגמר של הכאה עצמית. באותו האופן לא ניתן יהיה לצפות מכל הנהגה באשר היא לפרסם חיש מהר את מחדליה, אך הסיקור הרוסי ממחיש עבורנו בפעם המי יודע כמה את הפער שבין רוסיה למדינות המערב בכל הנוגע להתנהלות התקשורתית של ההנהגה מול הציבור.
כשדובר הבית הלבן רוברט גיבס מגיע למסיבת עיתונאים ונשאל עשרות שאלות מדי יום ביומו – הוא אולי מתחמק, ואולי לא עונה על כל מרכיבי השאלה אך הוא לא משקר – הוא לא משקר משום שהוא יודע שכל מילה שלו תעמוד למבחן הציבור והעיתונות ולכן הוא מעולם לא מוליך עיתונאים שולל סתם כך – במקרה הגרוע ביותר הוא פשוט משתמש בקלישאה העיתונאית השחוקה "אין תגובה" וזה הכל – ברוסיה לעומת זאת – השקר והסילוף הפכו לדרך חיים ולאמצעי המקדש את המטרה – להחזיר עטרה ליושנה.
לפוסטים נוספים - מזמין אתכם להיכנס לבלוג שלי - ריאל פוליטיק - הבלוג של יורי גנקין
עוסק במתן ייעוץ אסטרטגי תקשורתי ופוליטי - מתמחה במיתוג ובניית קמפיינים
סטודנט לתואר שני בחוג לדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב ובוגר תואר ראשון במדע המדינה ותקשורת.
בעל טור דעה שבועי באתר NRG מעריב המסכם את יחסי ישראל - ארצות הברית
הנכם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי - http://www.yurigankin.com> מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
