חוק יסוד – נשיא המדינה, הוא מקור הסמכות לחנינות נשיאותיות.
פסק דין עקרוני ותקדימי, שניתן לאחרונה – קבע כי סמכות החתימה של שר/ת משפטים – היא סמכות עצמאית, שאינה חייבת להתיישב עם שיקול דעתו של הנשיא, ותפקידה כביקורת ובקרה על מערכת שלטונית במדינה דמוקרטית.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
חוק יסוד – נשיא המדינה: מסמיך את הנשיא לחון עבריינים ולהקל בעונשם – כאשר על פי החוק – דרושה חתימת שר המשפטים – כחתימת קיום.
בית המשפט העליון, בהרכב מיוחד של 9 שופטים, בראשות הנשיאה דורית ביניש, פסק ביום 27.11.10, כי שר המשפטים אינו מחויב לחתום על החלטות החנינה של נשיא המדינה, כחתימת קיום לביצוע החנינה.
מדובר בהחלטה תקדימית עקרונית, בעלת השלכות קונסטיטוציוניות, הרבה מעבר לפשט שבהחלטה הלאקונית כביכול של בית המשפט העליון.
העיקרון שהיה נהוג עד להחלטה זו, היה שחתימת שר המשפטים על חנינה נשיאותית, היא חתימת קיום בלבד, שאין לה מעמד עצמאי משפטי.
פירוש הדבר היה כי בפועל לאחר שנשיא המדינה, החליט על חנינה, או קיצור העונש, צפו ששר המשפטים יצרף את חתימתו כדי שהחנינה תבוצע ברוח החלטת הנשיא.
את המהלך לשינוי העיקרון, החלה שרת המשפטים עו"ד ציפי לבני, כאשר סירבה בתוקף, לחתום על החנינה הנשיאותית של הנשיא (לשעבר) משה קצב, בפרשת הרוצח/אנס, ניסים צרפתי שנידון למאסר עולם.
וועדת השחרורים דחתה את בקשתו של האסיר לקצוב את עונשו והנשיא קצב בצעד חריג, בלתי מוסבר בלתי מובן ולא מנומק – החליט לקצוב את עונשו.
שרת המשפטים (דאז) ציפי לבני סירבה בתוקף לחתום על החנינה – על כך הגיש העציר עתירה לבג"צ. בג"צ, בהרכב שלושה שופטים, קבע ברוב דעות, כי חתימת הקיום של שר המשפטים, אינה מותירה לו מקום לשיקול דעת עצמאי לאחר שהנשיא החליט ואינה משאירה בידיו זכות "ווטו" על החלטות הנשיא, למרות החלטת בג"צ – ובצעד נדיר למדי, 4 שרי משפטים – סירבו לחתום על החנינה הנשיאותית (ציפי לבני, מאיר שטרית, חיים רמון ופרופ' פרידמן).
פרופ' פרידמן – בשל המצב המיוחד והעקרוני שנוצר עקב החלטת בג"צ (כמתואר לעיל) וכדי לא לפגוע במערכת המשפטית, עקב אי קיום החלטת בג"צ ופרשנותה לחוק – פנה לנשיאת העליון בבקשה לקיים בנושא דיון נוסף.
נשיאת העליון דורית ביניש נענתה לבקשה, עקב היותה עקרונית, קונסטיטוציונית ופרשנותה נגעה בסמכויות הנשיא ושר המשפטים וביחסים בין זרועות השלטון.
כאמור, הרכב מיוחד של 9 שופטים – החליט ברוב דעות, להפוך את החלטת הבג"צ הקודמת בהרכב של שלושה שופטים – וקבע שלשר המשפטים יש דעה עצמאית שאינה חייבת להיות כפופה להחלטת הנשיא ובשל כך – אין מדובר בחתימת קיום, אוטומטית, אלא בשיקול דעת ועמדה עצמאית, העומדת בזכות עצמה.
יתרה מכך – הנשיאה ביניש הוסיפה כי מתן סמכות מוחלטת, לנשיא בעניין חנינות, ללא פיקוח וביקורת, אינה עולה בקנה אחד עם רעיון האיזון והבקרה המאפיינים את הממשל הדמוקרטי הקיים בישראל.
בהתייחס להחלטת בג"צ הראשונה כותבת הנשיאה ביניש, בשם רוב השופטים, כי הענקת סמכות בלעדית לנשיא, נותן נופך של אידאליזציה לתפקיד, שאינו מקובל בממשל דמוקרטי.
בדעת מיעוט, כתב השופט דנציגר – כי לגישתו על שר המשפטים חובה לצרף את חתימתו, לחתימת הנשיא ואין לו אפשרות להטיל "ווטו" על החלטת הנשיא. בכך מצטרף השופט דנציגר לדעת הרוב בבג"צ הראשון שמפרש את החוק בצורה שונה מהחלטת רוב שופטי העליון ודבק בגישה הישנה – ששר המשפטים, לאחר החלטת הנשיא הוא למעשה חותמת גומי.
להערכתי – גישה זו של השופט דנציגר, נראית לי מיושנת, נאחזת בעבר ומנוגדת לעקרון הפרדת הרשויות ויותר מכך – לעצמאות זרועות השלטון והפעלתו של שלטון החוק.
כך יצא שהנשיא (לשעבר) קצב – בדרך השלילה ושרת המשפטים (לשעבר) ציפי לבני, הובילו מהלך תקדימי וחדשני בפרשנות שלטון החוק.
חנינה – איך משיגים ושלביה
החנינה – מתבטאת בהקלה בעונש, בקצבת העונש, מהלך שיש לו חשיבות רבה לגבי האסיר, הן מבחינה מהותית והן מבחינת הסטטוס שלו במאסר. כמובן שחנינה ע"י הקלה, יכולה להיות גם למי שעומד לסיים עונש מאסר או מי שלא נכלא כלל בבית הסוהר, אך טוען שהעונשים האחרים שהוטלו עליו – כבדים מדי.
הגשת בקשת החנינה – אמנם מופנית לנשיא המדינה, אך הפרוצדורה בנושא היא רב שלבית והיא מועברת תחילה למשרד המשפטים להתייחסותם וחוות דעתם.
המלצות משרד המשפטים – נעשית רק בתום המשפט הסופי, לאמור: כאשר פסק הדין נעשה חלוט. פירוש הדבר, שפסק הדין הוא סופי – או שעבר מועד הערעור ולא הוגש מאחד הצדדים לפרשה, או שבית המשפט העליון – דן בעניין והחליט.
מי זכאי לחנינה:
אנשים שהורשעו: מרצים חלק גדול מהעונש, ובגלל בעיות רפואיות אישיות, או בעיות משפחתיות קשות יוצאות דופן, גיל מבוגר ומחלות ולפעמים כדי להציל את מערכת אכיפת החוק ממבוכה וטעות שנעשתה לאורך הדרך. ואין דרך לתקנה משפטית – פונים למוצא של חנינה.
להזכיר לציבור, ההרשעה הבעייתית של הבדואי סולימן אל עוביד, שהורשע ברצח, אונס חנית קיקוס ז"ל. התיק נבדק מזוויות שונות ומספר אישים, לרבות כב' השופטת (בדימוס) ומבקרת המדינה לשעבר – גב' מרים בן פורת שהמליצה במקרה דנן, על דרך של חנינה נשיאותית. אך סולימן אל עוביד, סירב למהלך עד כה ומבקש זיכוי על בסיס טעמים רבים.
גם עמוס ברנס – שהורשע ברצח ואונס רחל הלר ז"ל, התנגד נמרצות שנים למהלך של חנינה עד שהצליח לשכנע את בית המפשט העליון – להחליט על משפט חוזר – ממנו זוכה כליל לבסוף ואף זכה לפיצויים מהמדינה.
הערות:
1. חנינות – שהביאו לשיח ציבורי סוער, היו גם במקרה של אנשי השב"כ בפרשת קו-300, וכן בהרשעתה של ח"כ בלומנטל עם פטירת בעלה ד"ר בלומנטל ז"ל.
2. מוסד החנינה – בארץ ובעולם הוא מוסד חיוני לתיקון עוולות, לשימוש הומניטארי ואפילו פוליטי מדיני, ראה פניית ביבי נתניהו לנשיא אובמה בעניין פולרד, שיפעיל את סמכותו למתן חנינה נשיאותית.
3. הנשיא ניקסון, לאחר פרשת "ווטרגייט", ניצל ממשפט ומהשפלה ע"י חנינה נשיאותית של הנשיא הנכנס פורד.
4. ד"ר יוסי בילין (לשעבר יו"ר מרץ ופוליטיקאי וותיק) המליץ על מתן חנינה לנשיא קצב לאחר שייגזר דינו – כדי לשמור על כבוד המוסד הנשיאותי ותדמית המדינה. לעניין זה ראה מאמרי באתר זה: "חנינה לנשיא קצב – למה?"
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
