"זוהי הודעה לציפי, תתקשרי אלי דחוף" שמעתי את קולה של דפנה (שם בדוי), אמו של תלמיד כתה תיכון.
מיהרתי להתקשר כששמעתי את הדחיפות בקולה.
"אל תשאלי מה עשו לו בבית הספר! הוא שוב לא יוצא לטיול השנתי, ועל מה? על שטות... והם מתפלאים שהוא התפרץ אחר כך?"
העונש שקיבל בנה ציער אותי מאד, למרות שלא הייתי נוכחת באירוע ולא ידעתי עד כמה העונש הגיע לו.
שתינו הסכמנו שההתפרצות שלו בהמשך הסלימה את המצב.
בתקופה האחרונה למדתי להכיר אותו ואת משפחתו, והייתי שותפה לתהליך של שיפור התקשורת בינו לבין הוריו בתקופה הסוערת של גיל ההתבגרות.
בפגישה עם הצוות החינוכי נוכחתי שגם בבית הספר השיפור ניכר לעין וגם הבנתי עד כמה הרכזת והיועצת חרדות לנושא המשמעת בבית הספר שעבר טלטלות לא מעטות בשנים האחרונות, חרדות שגרמו להן לנוקשות וחוסר פתיחות לדרכים המאפשרות לילדי ADHD לשלוט בעצמם.
על פי פרופ' ראסל בארקלי, רגשות כמו תסכול בילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז משפיעים על תיפקודים ניהוליים שלהם. בוגרים בעלי הפרעות קשב וריכוז מודעים להשפעה שיש לדרכי התגובה שלהם על אנשים אחרים ולמחירים שהם משלמים על התנהגותם. הם יודעים כיצד כדאי להם להתנהג אולם לא פעם אינם מצליחים להתמיד בהתנהגות זו.
הפער בין המודעות לבין היכולת לעמוד בכללים בקביעות גדל ככל שרמת התסכול גוברת.
אין לי ספק שבנה של דפנה מבין היטב את משמעות ההתפרצויות שלו. בשיחות אתו הוא הביע רצון עז לשלוט במזגו הסוער בדיוק כפי שפיתח שליטה לגבי האיחורים והחיסורים לבית הספר.
השיחה עם דפנה עוררה גם בי תסכול וצער על פגיעה בתהליך האימון שהגיע לנקודה קריטית.
בדיוק בשלב שבו חווה הנער הצלחה במטרה שהציב לעצמו, כאשר נדמה היה שכל מה שנשאר הוא לנתח שוב ושוב את ההצלחה, בשלב שבו תכננתי ללמוד מה כדאי לו ליישם כדי להשיג עוד מטרות – התהליך נקטע.
העונש שניתן לו בבית הספר הציב סימני שאלה לגבי מה שהוגדר על ידי הנער כהצלחה.
"אני לא מתכוונת לעבור לסדר היום!" הודיעה לי דפנה "בפעם הקודמת ויתרתי ותראי מה יצא..."
לא יכולתי שלא להסכים עם האם, בעיקר לאחר ששוחחתי גם עם המחנכת שהסכימה לדעתה.
ההורים והמחנכת התייעצו אתי מהי האסטרטגיה הנכונה למאבק על זכותו של הילד לצאת לטיול השנתי.
כולנו חווינו תחושה דומה של תסכול רב מאטימות המערכת.
"מה בנך אומר?" הקשיתי "שווה לצאת למלחמה רק אם הוא רוצה. תארי לך מה יקרה אם תצליחו לשכנע אותם לחזור בה מהענוש ובסוף הוא לא ירצה להצטרף?"
"הוא מאד פגוע ואמר לי שנמאס לו להתחנן על נפשו כל פעם מחדש..."
"אני מבינה שהוא מאד פגוע וטעון, אני מציעה לבדוק אתו עד כמה הוא מאמין שיצליח לשלוט בדרכי התגובה שלו בטיול במצב כזה, ברור לך שהם יבחנו אותו בזכוכית מגדלת אם תצליחו במלחמה..."
בשעה עשר בלילה, טלפנה היועצת והודיעה שהצוות החינוכי החליט לאפשר לנער לצאת לטיול השנתי, לאחריו יוזמנו ההורים לשיחה על בעיות ההתנהגות שלו שבודאי יבואו לידי ביטוי גם בטיול.
"אנחנו מודים לך מאד, אבל החלטנו שבננו לא יצא לטיול" אמרה לה האם שהבינה שהזכוכית המגדלת עליה שוחחנו כבר קיימת. הטיול עוד לא יצא לדרך, וכולם דרוכים להתפרצויות הצפויות של בנה.
"אתם יכולים לומר לי מה בדיוק אתם מרגישים?" ביקשתי מהנער והוריו.
רק אחרי שהנער והוריו יכירו ברגשות שלהם, אחרי שהם יוכלו לבטא אותם בקול הם יוכלו לענות לשאלה: "מה אנחנו צריכים לעשות?"
כצפוי, דיווחו ההורים על כעס, אכזבה ובעיקר על חוסר אונים.
הנער שם דגש על תחושת התסכול ואי האמון שלו במערכת וביכולת הצוות החינוכי לעשות שינוי.
הכרה ברגשות ומתן ביטוי לרגש, הוא השלב הראשון של שליטה בכעסים.
"מה הכי נורא שיכול לקרות מעתה?" הקשיתי.
כולם הסכימו שלדעתם הצוות החינוכי לא יבקש להסלים את הסיטואציה ועצם החזרה בהם מהעונש מעידה על כך.
"ומה הכי צפוי?"
"בודאי ימשיכו לבחון אותו בזכוכית מגדלת"
הוריו של הנער ביקשו לצאת למאבק. אמו חשבה שפגישה עם מנהל התיכון היא צעד נבון, אביו חשב שמכתב תודה למחנכת עם העתק למנהל ומשרד החינוך יהיה צעד הולם.הנער ביקש מהם להימנע ממלחמה מתוך הבנה שמאבק, מכל סוג שהוא, יגזול ממנו אנרגיה מיותרת.
על עצמו נטל משימה דומה, להנמיך פרופיל.
צעדים מומלצים לשליטה בכעסים:
- מתן ביטוי מילולי לרגשות
- לבדוק מהי התוצאה הגרועה ביותר שעלולה לקרות
- לבדוק מהי התוצאה הצפויה לדעתכם
- לבחור דרך פעולה
ציפי קוברינסקי פיתרונות אסטרטגיים לליקויי למידה מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
מפתחת מודל האימון "להפוך את כיוון הספירלה" שהוצג בכנס שניידר מאי 2008 http://www.zipi-coach.co.il>
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
