ששים שנה למרד הגטאות
(מאמר זה מעיזבונו של המנוח גדליהו רחמן ז"ל, פורסם בשינויים קלים בעיתון "הצופה" בחודש ניסן תשס"ג.)
הערה מקדימה: בניסן השנה ימלאו 68 שנה למרד הגטאות . לרגל יום השואה הבינלאומי שחל היום, ראינו חשיבות לחזור ולהביא לידיעת שוחרי הזיכרון ההיסטורי בעמנו על כל גווניו, את המאמר הנ"ל שנכתב לפני שמונה שנים ותוכנו ראוי שייזכר בקרבנו.
לאורם של שש אבוקות ו/או ששה נרות, כשכל אחד מסמל מיליון אחים ואחיות מששת המיליונים של אחינו ואחיותינו הקדושים הי"ד, ובכללם למעלה ממיליון ילדים הי"ד, עומדים אנו חסרי אונים בניסיון לזכור את כולם ולא לשכוח. אפילו למשפחה אחת קשה להתייחד עם זכר קדושיה, עם כל אחד מהם, כראוי לו ולשלוף ממרכזי הזיכרון החזותי והשמיעתי, את דמותם וקולם ולהתייחד. על כן אני נאלץ להסתפק במייצג אחד, בקטע אחד, לכל מיליון.
בניסן תש"ג (אפריל 1943) היה מרד גטו ורשה, המפורסם ביותר מבין מרידות הגטאות. "כשהחל חיסול תושבי הגטו בווילנה באפריל 1943, החליטו אנשי 'ארגון הפרטיזנים המאוחדים' להילחם בתוך הגטו, דבר שהיה מביא לחיסולו המהיר כשם שקרה לגטו ורשה, אולם מפקד הארגון, איציק ויטנברג, מסר עצמו לגרמנים מרצון כדי למנוע הקדמת השואה". (ש. אטינגר/תולדות עם ישראל בעת החדשה, 'דביר', עמוד 310).
מפקד הארגון בווילנה מסר עצמו מרצון לרציחתו בידי הגרמנים, כי הוא בחר להקדים ולהירצח ובלבד להוסיף ימי חיים לשאר אנשי הגטו בווילנה. הוא נהג כך לפי הנלמד בתוספתא (תרומות, ז,כ): "סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לא הרי אנו נהרוג את כולם יהרגו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל, ואם ייחדוהו להם כגון שייחדוהו לשבע בן בכרי יתנוהו להם ואל יהרגו כולם".
כמה גדולה עוד יותר אצילות נפשו של איציק ויטנברג הקדוש, הי"ד, לעומת, להבדיל, שפלותו ואכזריותו של הערוץ הרודן העיראקי סדאם חוסיין. את ראשו לא דרשו ארה"ב ובריטניה והסתפקו רק שיעזוב את עיראק למדינה ערבית קולטת, מאלה שהציעו לו מקלט. אך כבודו המזויף והאכזרי העדיף מותם של אלפים מעמו והריסת תשתיות במולדתו ובלבד שכבוד עריצותו השלטונית לא תיפגע.
י' באב תש"ב (24.7.42) אדם צ'רניאקוב, יו"ר המועצה היהודית בגטו ורשה, התאבד. הוא סירב לקבל את הוראות הגירוש מראשי הגסטאפו, לאחר שנודע לו שהרכבות עם המגורשים מוסעות אל טרבלינקה.
הצוואה
"בבית כנסת ישן שבעיר קובל נמצאה על אחד הקירות שלא ניזוקו בדליקה צוואתה של אשה יהודית אל בעלה. וזו לשון הצוואה: "ראובן אטלס, דע, כי כאן ניספו אשתך גינה ובנך אימוש. ילדנו מרר בבכי. הוא לא רצה למות. צא למלחמה ונקום את נקמת דם אשתך וילדך יחידך. אנו מתים על לא עוון בכפנו. גינה אטלס." (מתוך "השואה והמרי").
משה אהרן הבורסקי:
יהודי בשם משה אהרן הבורסקי, מן המושבה היהודית אוגנטובקה פלך ווהליך, פנה לפתע, שעה שעסק בכריית בור-קבר לעצמו, אל הגרמני שעמד והשגיח ושאלו שאלת-תם: מה צריך להיות עומק קברי? הנאצי המרצח שחה על הבור והתחיל להראות ליהודי עד היכן הוא חייב להרחיב את הבור ולהעמיקו. מיד קם עליו משה אהרן ז"ל ורוצץ את גולגלתו במעדר שבידו כשהוא צועק "יהודים, מלטו את נפשותיכם!" בתוך המהומה הצליחו כמה יהודים לברוח, אולם משה אהרן נורה ע"י כדור, נפל ומת. ("קידוש השם" בעריכת ש. ניגר).
הלוחמים האחרונים:
"... הגרמנים ניגשו להוציא את גזר הדין לפועל. הם הוציאו חמישה אנשים מתוך השורה הראשונה, הקרובים לכותל הסמוך, לא רחוק מבית-החרושת למי סודה, והרגום ביריה. אחרי זה ניגשו לשורה השנייה. אחד מחמישה אלה קרא בלכתו "הלאה הרוצחים! דמנו יוקם!" כדור מרובהו של אוקראיני הפילו עוד לפני שהגיע אל הכותל. כשניגשו הגרמנים להוציא את החמישיה השלישית, הופתעו ממעשה בלתי צפוי. כל אנשי הקבוצה זינקו פתאום ממקומם אל מול הגרמנים והאוקראינים. הם הפילו את השולחן עם מכונת היריה, התנפלו על הרוצחים ותפסום בצוואריהם לחנקם..." (הרב אביעזר בורשטיין. מתוך רשימתו על מרד גטו ביאליסטוק).
הרב המפקד:
"בקבוצת המגורשים הראשונה נמצאו רבה של שידלובצה, הרב חיים רבינוביץ, נכדו של "היהודי הקדוש", ושלושה דייני הקהילה, ומסביבם התרכז הציבור החסידי. אף שכבר לא אכלו 3-4 ימים ואף טיפת מים לא באה בפיהם, המשיכו לנחם איש את רעהו: "הם יכולים לרצוח את הגוף, אך לא את הנשמה. עם ישראל חי!" הרכבת היתה סגורה מבחוץ בגדר-תיל והקרונות היו חתומים, כפי שרגילים להוביל בהמות לשחיטה. מאחד מחמישים הקרונות נשמע קול חנוק למחצה "יהודים, אל תיראו את המוות! זו זכות גדולה למות על קידוש השם!"...
...אך היתה גם קבוצה קטנה של צעירים במיטב שנותיהם, שהחליטו לנקום לפני מותם את נקמתם ונקמת בני-משפחתם האהובים, ותחת מטר של כדורים ברחו שמונה עשר איש ליער. מהם נפלו מיד חמישה, אך נוספו עליהם אחרים. 26 איש נותרו בחיים מ 52 האנשים, שקפצו מן הרכבת במשך הנסיעה. הצטרף אליהם אברהם פינקלר, בנו של האדמו"ר מראדושיץ, למדן בעל השכלה. פה-אחד נבחר למפקדה של קבוצת הפרטיזנים היהודית אשר נלחמה ברוצחיהם של יקיריהם. בסיס פעולותיה היה ביערות לאזיקצה, ובמכונות-ירייה ורימוני-יד תקפו עמדות ומשמרות. בקרבות אלה נפלו שישה-עשר איש והנותרים המשיכו במלחמת-גבורה עיקשת." (מתוך "אני מאמין"/ כינס וערך מרדכי אליאב/הוצאת מוסד הרב קוק/לפי עדות ב"פארווערסט" 11.7.46).
הרצון של ילדים לנסוע לארץ-ישראל:
"...לא! לא! זועק משהו בתוך נשמתי. אסור לחיות ולראות שנית דברים כאלה, שום אדם בעולם לא יראה עוד כזאת! יש לגונן על הילד שלנו ועל העם שלנו לעולמי עד! ילדים אלה אינם שלי. אלה הם ילדי עם נטבח והם שייכים לעם. הם צאצאי העבדים האחרונים ויהיו בני-חורין ראשונים... ...אותו רגע קרב אלי שאול. "המנהלת", אמר, "לא האוכל הוא עיקר לנו ואף לא תנאי-לינה נוחים. אנו רוצים לנסוע מכאן מהר ככל-האפשר, כדי להגיע לארץ-ישראל. זה חשוב לנו יותר מביצים וחלב!... (מתוך "המאה לגבולם"/ מאת לנה ביכלר-זילברמן, הוצאת שוקן, ירושלים תל אביב, תשכ"ט).
חובת זכירת השואה:
"זכור שואת ישראל, והיתה לך השואה ללקח-אומה. והיה לך הזיכרון לבן-לוואי, בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, ואירשת לעולם זכר אלה שאינם. חרוק שיניים וזכור! ובית תבנה פינה נפץ בו למען תראה ותזכור חורבן בית-ישראל. שדה תחרוש גל-אבנים הקם בו. לעד ולזיכרון לאחים שלא באו לקבר-ישראל. ועת לחופה תוביל ילדך על ראש שמחתך העלה זיכרון ילדים שלחופה לא עוד ילכו, וקדיש לא ייאמר לנשמתם. והיו לאחד: המת בישראל והחי בישראל; ההרוג והשריד; מיליונים שהלכו ושארית הפליטה. ואירשת לעולם זכר אלה שאינם. קומה ונלך בדרך אי-המרגוע. קומה ונשמע לתורת השואה הקוראת כל אחד בישראל לחרדה פעילה לגורל ישראל.
דברי בן-שואת ישראל, אחד השרידים. פאריס, 7 בפברואר 1946. ד"ר מ. דבורז'צקי.
משמעותו של יום הזכרון לשואה ולגבורה לנוער שנולד לאחר השואה:
תנועות המרי, המרידות ושאר גילויי הגבורה בגטאות וביערות הם הם שנתנו דוגמא לגבורתו ההתחלתית של צבא ההגנה לישראל במלחמת הקוממיות בארץ-ישראל. "לא עוד כצאן לטבח" היתה סיסמתו של הנוער היהודי הלוחם בגטאות צ'נסטוחוב, ביאליסטוק, בנדין, וילנה, קראקוב, ורשה ובעשרות עיירות ומחנות שנילחם בהם הנוער היהודי בנאצים. נוער יהודי לוחם זה קם להגן על נפש בני-עמו, באפס-קצה של נשק, בשיניו, בצפורניו, בידיו הריקות... "לא עוד כצאן לטבח" היא בדורנו, התודעה שנותנת עוז ותעצומות נפש לחיילי צה"ל בכל מערכותיו ולכל הנבחרים מגלויות בני-עמנו באשר הם, לקשור גורלם עם גורל מדינת ישראל ולחוש לעזרתה.
נכון, היו רבים שבעל כורחם הלכו מיואשים כצאן לטבח. אולם, האמת העובדתית זו היודעת להשוות נתונים, תנאים ומעשים בעמים אחרים ובעמנו מצביעה דווקא על התעלות יתר אצלנו: הן במאבק ובמרד, והן באורח החיים התרבותי, הרוחני והמוסרי לפני, בתוך ואחרי השואה. כל זאת על אף התנאים הגרועים יותר שהיו מנת חלקנו.
"לא עוד כצאן לטבח" צריכה להיות סיסמתנו כיום ובעתיד כי עדיין זוממים לקום עלינו ולכלותנו, והקב"ה יצילנו מידם. חובה עלינו להיות דרוכים ומוכנים טוב יותר לקדם פני כל רעה אפשרית, להפתיע את האויבים ולמנוע מהם מלבצע את זממם.
לפני השואה מנה עמנו כ 18 מיליון ולאחר השואה נשארנו כ 12 מיליון, ואפילו בתוך כששים שנה עדיין לא חזרנו למניין של ה 18 מיליון. כי כל אחד מ 12 המיליון ששרדו צריך היה לתפקד בעמנו כאחד ועוד חציו. להיות אחד שלם כראוי אין זה קל. קל וחומר להיות אחד ועוד חציו.
לאור תודעת זיכרון השואה והגבורה, התקווה והייעוד הוא לבנות וליצור במדינת ישראל הריבונית אורח חיים יהודי של אמת וצדק, לאור תורתנו הקדושה וערכיה הנצחיים וחזונות נביאי ישראל, נזכה בע"ה להיות אור לישראל ואור לגויים.
גדלי-הו רחמן השיב את נשמתו לבוראו בד' אלול תשס"ט. המאמר נלקח מעזבונו של גדליהו זצ"ל שהיה בוגר האוניברסיטה העברית במקצועות מתמטיקה ופילוסופיה. פרסם מאמרי הגות רבים וכן ערך בשנים תשכ"ח-תשל"א ביטאון להגות יהודית בשם מ.ת.ת (מציון תצא תורה).בשנת תשס"ה יצא לאור ספרו "פרוזדור הקליטה בעולם של חמישה ממדים" בהוצאת ספרים "מ. מזרחי".
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
