לפני כ – 40 שנים, ניסה איש אחד, E.O. WILSON, לחקור את ההתנהגות החברתית שלנו, בני האדם, כאילו המניע הדומיננטי בו הוא ה - XENOPHOBIA, (שנאת הזר).
אילו נתקבלה התיזה שלו, הסוציולוגים היו משודרגים מדיסציפלינה חברתית-רוחנית, שאך קצת אם בכלל מבוססת על טיעון מדעי, לדיסציפלינה מכובדת מאוד, שבודקת את עצמה לרוחב ולאורך באמצעים אמפיריים.
הוא טען כי הנרטיב של "שנאת הזר", הוא מנגנון אבולוציוני לשמירת המין, כל מין בעולם החי, והוא כולל, מה לעשות, גם את זה שלנו, ההומו - ספיאנסים.
רוב הקולגות בדיסציפלינה שלו, סוציולוגיה, (על אף שהוא ביולוג במקור), בעיקר כאלה שחשבו קצת קדימה, אמרו לו: "לא בבית ספרנו", כי הטענות שלו, בראש וראשונה, לא הסתדרו עם הצביעות האנושית ועם נטייה חזקה יותר, האתנוצנטריזם, שלא מוכנה לקבל, כי בני האדם הם בעלי חיים, כמו הבונובו ואו כמו האמבה.
אולם מי שינסה להסביר את האנטישמיות, ויאמץ את שנאת הזר כמוטיב מנצח, יגלה שזו יכולה להסביר היטב את התופעה, בלא שנזדקק להסברים מלומדים המתבססים על קישורים להוצאתו להורג של המשיח – ישו, בעוד שגם המעשה הזה, החלטה ולוגיסטיקה גם כן, היתה מלאכתו של הנציב הרומי, פונטיאוס פילאטוס ולא של אבותינו.
היהודים הקפידו, (במשך אלפי שנות גלות, רובה הגדול של ההיסטוריה היהודית בעצם), להתנהג, להתלבש ולדבר באורח שונה מכל הסובבים, בצו מיליון חוקים והדרכה "אונליין" מאוד קפדנית ופולשנית של רבנים, שדאגו באמצעות פסקי הלכה אין ספור, לחדור לכל נישה בחייו של היהודי המאמין ולהשאיר לו כלום שיקול דעת, אפילו לא בתחום אישי ולגמרי אינטימי, כמו תשמיש מיטה נניח, ולא רק ברמת העיקרון, כמו אצל הנוצרים, אלה בטכניקה והלוגיסטיקה גם כן.
כך, בכל מוקדי הגלות, החלטנו לשמר, (ואף להקצין), את המוזרות שלנו, כאסטרטגיה, כדי לשמר את הייחוד הלאומי, כי יהדות היא לא רק דת, אלא לאום, וכך זה היה, גם ללא מולדת.
אז המגמה הזאת, יכולה בהחלט להסביר את האנטישמיות, כדחייה בלתי נשלטת של אנשים שנראים אחרת, או זרים בתיאוריה הסוציו-ביולוגית של ווילסון.
לדוגמא, אפילו אני, נרתע טיפל'ה מכל החרדים האלה, שמתנהגים בעניינים שונים, באופן דוחה לגמרי. (המנהג של אכילת הפרורים מזקנו של הרבי, או הלבוש החסידי, שהומצא בערבות רוסיה ואוקראינה, כדי לשרוד את החורף המקומי, והשימוש בו בארץ הקודש לא רק אנאכרוניסטי מאוד, אלא גם בלתי אסתטי במובן של "חקר הריח", או התוצאות הבלתי נמנעות של עודפי זיעה באינטראקציה בלתי נשלטת עם חיידקים כאלה ואחרים, שחוגגים שם, כמו גם מימדי התלות שפיתחה הקהילה בחברה החילונית שמקיימת אותה, למעשה וגם ל"הלכה", שמתפרש, בצדק, כסוג של טפילות קיצונית שאי אפשר, שלא להסתייג ממנה).
אבל זה לאנטישמיות.
קל לתרץ את היחס לישראל כיום, כזרוע הארוכה של האנטישמיות.
בעיקר, כי זה מסיר את האחריות למצב ולהתדרדרות שאנחנו חווים בימים אלה, מעלינו, מכולנו.
באופן זה, כל מה שעשינו במאה ושלושים השנים האחרונות, או יותר ספציפית לפרשנויות השונות של הדינאמיקה הציונית ולהשלכותיה בשטח, אין שום חלק בהוקעתנו, שכל כולה שייכת אליבא דה קובעי הדעה, או התקשורת החלולה והשטוחה שלנו, להיות העולם אנטישמי ולנו אין ממש חלק בו.
אמנם את הייחוד שלנו, על הרע ומעט הטוב, הרווחנו ביושר, ומרביתנו, לצערי, לא יוותרו עליו, גם במחיר חייהם, (בשביל מה לכל הרוחות מצדה וקידוש השם אם לא לשם זה).
אז מה אפשר לעשות ברמה הפרקטית, או איפה בדיוק אני משיק למציאות של היום יום שלנו, באמירה הסמי – פילוסופית, אנטישמית בשוליים ובעיקר בלתי יעילה בעליל שאני כותב כאן?
ראשית, צריך לקבל הנחת יסוד בלתי סימפאטית, שאת המציאות, בחלקה העברי, (PAST), כלומר מה שעיצב את "היום" (= אקטואליה) שלנו, לא נוכל לשנות בשום דרך, כי אי אפשר לשנות את הקונספט הזה רטרואקטיבית, אלא אם נאמץ את התיאוריה של "יקומים מקבילים" ונחיל אותה על הגלובוס.
זה לא נראה לי מעשי, למרות שהוא מאוד נוח והיה מטיב עם רבים בתוכנו.
כך, בפרספקטיבה יומית מתמשכת של תקופה ארוכה למדי, אנחנו ממש לא נראים טוב ואפשר שזה יהיה מציאותי לומר, שזה בדיוק להיפך, אנחנו נראים, בין רע לרע מאוד.
הסיבה העיקרית למצב הזה, בעיני, היא הכיבוש והאנומאליה המוסרית – גיאגרפית – פוליטית שנוצרת בעקבותיה.
המגמה, בעיני, לגמרי ברורה, של המשך התדרדרות, מואצת, אשר בסופו של דבר תביא לאחד משתי חלופות בלתי אטרקטיביות:
הראשונה, שנהפוך לאומה מוקצית ומאוסה נוסח דרום אפריקה הלבנה, ונעבור מן העולם, כמו שה"בורים" נמוגו מן הריאליה והתודעה האנושית בדרומה של היבשת השחורה.
באימפליקציה מקומית, המגמה הזאת תהפוך אותנו בסופו של תהליך למיעוט בלתי רצוי בארץ ישראל חדשה בשלטון ערבי – פלסטיני, דמוקראטי, רק לכאורה.
השנייה, שנפסיד במלחמה הבאה, אולם שלא כמו ביום כיפור, אויבנו ידעו גם לנצל את ההפסד וישלימו את המלאכה, ובעת שזה יקרה, היהודים במקום הזה יתגעגעו לרואנדה, שתראה כמו גן עדן, כי בעת ההיא תבוא הנקמה וזו לא יודעת חמלה או סליחה וגם, מה לעשות, אין לה כושר אבחנה, (וכאן אני פונה לפוסט ציוניים בעצם, שחולמים על מציאות שמעולם לא הייתה וגם לא תהיה כאן או בכל מקום שנשלט על ידי בני אדם על פניו של הגלובוס).
יש גם אפשרות שלישית, שהיא ואריאציה של הראשונה, של מלחמת אחים בין שמאל – מרכז, לימין, שישמש למעשה קטליזאטור לקרות החלופה השניה.
מה אפשר לעשות כדי שלא החלופה הראשונה ולא זו שאחריה יהפכו מתחזית אפשרית לאקטואלית?
וכאן חוזרת האנטישמיות בכל זאת לקדמת הבמה.
כי למרות כל מה שכתבתי למעלה, היא אמנם לוחשת ורוחשת שם ברקע, אולם לא ללא סיבה.
אם המוזרות שלנו היא אסטרטגיה השרדותית לאורך אלפי שנות היסטוריה, היא אינה כזאת מעת שהמציאות השתנתה, ובזכות מעשה נורא, שביצעה בנו האומה הכי משכילה בעולם לפני כשבעים שנה, קיבלנו מדינה.
עם המדינה באה גם הטריטוריה, כמתנה.
ובטריטוריה מגוננים על גבולות שאפשר לצייר אותם על המפה ולא נזקקים יותר לשוני ומוזרות כדי לעשות את האבחנה בין אנחנו והם, כפי שזה היה.
ואם נביט אחורה, מה שנראה מעת ששבנו לכאן לפני בדיוק מאה ושלושים שנה, זה העדר מוחלט של גבולות שיתחמו לא רק את הטריטוריה, אלה גם את הנרטיב הלאומי, שהיום יש בו הרבה יותר ערגה לחלומות באספמיא מקרקע שאפשר להגן עליה.
אין עוד ישות מדינית זולת זו שלנו, שמעולם לא הגדירה לעצמה (ואו עבור הסובבים אותה), את גבולותיה.
כך, מדינת היהודים, (וזה כאמור בעיני חלק מן העולם, כבר סוג של פרובלמה), הנה סוג של אניגמה גיאוגרפית, שכדי לנסות לקבוע את גבולותיה, צריך לבצע מעשה של מיזוג ירוק בסגול, וגם אז לבדוק באיזה שנה בדיוק הדפיסו את המפה ועל ידי מי היא הודפסה.
המאפיין הכי בסיסי בכל ישות מדינית היא הקרקע וזו, בשלנו, מעולם לא הוגדרה והושארה פתוחה למשא ומתן עתידי, משום תקווה קלושה, שהזמן רק יטיב עם תוצאותיה.
המחשבה הזאת הייתה נכונה לעשורים הראשונים לקיומנו כמדינה, אולם הפכה לרועץ מ – 1967.
תחילה העולם היה מוכן לקבל את גבולות הקו הירוק כגבולות סופיים של מדינת ישראל, והייתה משלימה עם כל פעולה צבאית שנובעת ואו מונעת מן הרצון להגן עליה.
כלומר, בראש וראשונה, הלגיטימציה לקיומנו כלאום עצמאי, מתבססת על גבולות בהסכמה.
הפלישה שלנו לשטחים שנכבשו אחרי מלחמת העצמאות, (המלחמה היחידה, שקיבלה לגיטימציה בתודעה העולמית, ואת זה צריך לקבל ולנצל, כל עוד היא אופציה), לעולם לא תתקבל כמציאות גיאו-פוליטית חדשה.
ההישג הכי גדול של השאיפות האימפריאליסטיות שלנו מששת הימים ואילך, היא הנחת התשתית הלאומית למדינה פלסטינית.
כך החברה הפלסטינית, שניהלה את ענינה בשלומיאליות גדולה, ולא פסחה על שום טעות בדרכה למדינה, (מגמה שהשתנתה לגמרי בשנים האחרונות, והפכה למגמה השלטת אצלנו דווקא), אינה זקוקה להרצל או בלפור.
אנחנו, אויבם הגדול, מגישים להם מדינה על מגש הכסף, אולם עוד מעט הם יצטרכו לא מגש אלא סמי – טריילר, כדי לשאת אותה.
ואסיים במילות השיר הדרמטי הזה של אלתרמן, שבקיבוצי ז"ל, בצפון הארץ, נהגו לקרוא בו בליל העצמאות:
והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני...
היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר
ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.
אולם אויה, הנערה עוטה בורקה והנער כפייה.
והתקווה בכל זאת, שיקרה פה מעשה תוניסיה.
כותב, מבקר ומייחל.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
