פסק הדין, בערעור על דריסתה של מיטל אהרונסון ז"ל, ופציעתה הקשה של חברתה מזל יזדי, שבו שופטי העליון, הקלו משמעותית בעונש המורשעים – הוא "סקנדל" משפטי העומד בפני עצמו.
בית המשפט העליון – הוא הוא הקובע את הסטנדרטים ורף הענישה בעבירות השונות.
אם זילות בחיי אדם – לא נחשבת לעבירה חמורה, יש לנער, לטלטל ולרענן את בית המשפט העליון.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
לקרוא ולא להאמין. בית המשפט העליון, הממונה על יצירת תקדימים, רף ענישה, יצירת סטנדרטים חדשים, שינויים בהרגלי שתייה נהיגה וענישה, איבד שליטה על הגה המשפט, והקל משמעותית בעונש דריסת שתי נערות צעירות, מלאות חיים ותקווה ופגע קשות בצער המשפחות – ובציבור כולו.
בית המשפט המחוזי – הרשיע את שני הדורסים הנהג וחברו שישב לידו, שדרסו וברחו ולא גילו מינימום של אנושיות כדי לעצור ולעזור לפצועים.
ואם לא מספיק במעשה, התברר גם ששני החברה יצאו מאיזור נמל תל-אביב אחרי בילוי עם משקאות משכרים ובמצב רוח פרחחי למדי.
העונש שהוטל ע"י בית המשפט המחוזי, היה 20 שנות מאסר על הנהג (כמה סעיפים במצטבר) ועונש קל יותר על חברו שותפו לרכב (5 שנות מאסר).
בית המשפט העליון – כותב בפסק הדין את כל הדברים הנכונים, על החומרה, הסכנה, המעשה הנורא, ההתנהגות אחרי התאונה, ניתוח הענישה והצורך בהחמרה, אך שוכח משום מה להוציא את המסקנה הנכונה. לאמור: ענישה חמורה ומרתיעה המכבדת חיי אדם – כפי שעשה בית המשפט המחוזי.
מה תפקיד של שופטי העליון:
להתוות דרך, להיות סיירים לפני המחנה, לפרוץ לאיזורים עמומים לא מכוסים ע"י החוק ולמלא הלקונות (חורים – חלל), בפרשנות חדשנית אמיצה ומתקדמת.
ומה עשו שופטי העליון במקרה הספציפי – נצמדו לפסיקה הישנה, לסטנדרטים שעבר זמנם, לעונשים שלא מבטאים את חומרת המעשים ההולכים ורבים והעבריינים שהולכים ונעשים אלימים יותר וחוצפנים יותר.
וכל זאת – בשל אזלת ידה של מערכת המשפט בענישה מרתיעה חדה וקשה, באותן עבירות נפוצות, שזורעות הרס ואבלות על משפחות רבות.
הזילות בחיי אדם – בעבירות רבות - זועקות לשמיים.
הכוונה לאלימות החברתית, האלימות כלפי נשים, כאשר מספר הרציחות עולה מדי שנה, אלימות במגרשי כדורגל, בבתי ספר, בבתי חולים כלפי רופאים ובמוסדות ציבור.
כמובן – שהפתרון אינו רק משפטי עונשי, אלא גם חינוכי חברתי שבא מהבית, מבית-הספר, מהסביבה – אבל ללא ספק יש אלמנט הרתעה בסיסי ורב בענישה קשה ומידית.
כאשר העונשים על גרימת מוות בתאונות דרכים, מסתיימות במקרים רבים בעבודות שירות או מאסר קצר, אין בכך לא חינוך ולא הרתעה.
כאשר אלימות במקומות ציבור או כנגד אנשי ציבור או ממלאי תפקידים ציבוריים – לא נענית בענישה מרתיעה – זה לא מרגיע ולא מרתיע.
כבר הוקמו בעבר – מספר וועדות מטעם משרד המשפטים, מטעם לשכת עו"ד – עמותת אור ירוק נלחמת בתאונות יום יום, אך הנושא לא זז ולא נע בקצב משביע רצון.
בצר לנו – אנחנו פונים לבית המשפט, ובמיוחד לעליון אולי ממנו תבוא עזרה – והנה קבלנו פסק דין שהוא בלשון העממית "חיתול רטוב בפרצוף" – וזה לא גשם.
מאחר ובית המשפט העליון – בתחום הענישה הוא האינסטנציה העליונה, נשאר רק לחץ ציבורי, תקשורתי לשינוי המצב, או כמוצא אחרון תיקון בחוק וקביעת עונשי מינימום.
זה לא רצוי – אבל אם לא יהיה שינוי – לא תהיה ברירה.
יש פער בין ההשקעה של המשטרה והפרקליטות – לבין התוצאה המשפטית. לא פעם אנו עדים לביקורת והתרעומת של המשטרה/פרקליטות על ענישה מקלה של עברייני מין, סמים, תאונות, בריונות, תקיפת נשים, איומים בין בני הזוג שמסתיימים ברצח ועל העובדה שבית המשפט, משחרר עבריינים מסוכנים פוטנציאליים למעצר בית או בערבות – עד לעבירה הבאה.
נכון שענישה מחמירה אינו פתרון יחידי – אבל הוא מרכיב חשוב ומרתיע בפאזל הקרוי – הרתעה ושמירה על שלטון החוק והציבור.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
