תתלוננו! לבריאות. 

בס"ד

בין בני זוג יש שנתקלים לעתים בתופעה התמוהה.

הבעל מספר שאין לו כל טענות לאשתו. הכל בסדר. אבל האישה? היא - כל הזמן יש לה תלונות. אף פעם לא מרוצה.

"על מה היא מתלוננת כל כך הרבה?" נשאל הבחור הכה מוצלח. "אני יודע?" השיב, " למי יש כוח להקשיב לתלונות שלה?"

טוב, אז היא ממשיכה . בתקווה שיום אחד מישהו כן יקשיב לה.

 אני מניחה שמוסדות הרפואה, בתי אבות סיעודיים וכדו' מלאים באנשים שנתבקשו להפסיק להתלונן. 

אישה צעירה שטיפלה באמה ששותקת כבר הרבה שנים, סיפרה לי: "פעם אמא לא הפסיקה לדבר, כל הזמן. בלי הפסקה. הערות, תלונות, אנחנו הילדים כעסנו וביקשנו שדי כבר! עכשיו", הוסיפה בכאב "היא בכלל לא מדברת".

אבל זה לא מדוייק. הגוף שלה מדבר. הגוף שסירב לעשות עוד משהו. הגוף שמסרב לשתף פעולה. קולה ששתק והניח לגוף לבטא את כאבו את תסכולו. 

אז למה לא לדבר?

למה לא להתלונן לפעמים? למה לא לשפוך את הלב?

ולמה שאנחנו לא נקשיב?

יש אנשים שיש להם צורך כזה. לשתף. לבכות לאחרים, להתלונן על קשיים כשיש.

ומבחינתם אלו בהחלט קשיים. שהרי קשה להם באמת.

אז למה לא לדבר על זה?

למה לא להתלונן?

ולמה להשתיק?

אדם שמתלונן שופך את ליבו. משהו מציק והוא חש צורך עז ללבן, לספר, לדבר, כדי לקבל מעט אהדה והבנה. האנושיות שבנו מחייבת אותנו להאזין, כדי להקל עליו במעט מן הכאב.

לפעמים זה אפילו מבטל לגמרי את הפגיעה, את הכאב והצער.

זוהי מוכנות קטנה שלנו כלפי הזולת. פשוט להאזין. אין צורך אפילו לייעץ.

אדם שחווה כאב נפשי או פיזי, וזה מציק לו והוא חש צורך עז לדבר עליו ואינו מדבר – התלונה והכאב הרי יצאו ממנו לבסוף.

בצורת מחלה. המשפחה שלא רצתה קודם לשמוע, עלולה למצוא עצמה מנסה להבין אותו ללא מילים. רק לגופו הסרבן. לכאבו.

אין אנו יכולים לצבור הרבה מידי בליבנו. הלב יכול לסחוב ולסחוב אבל יש מצבים שזה כבד והאדם חייב ביטוי לכאבו הנפשי. ואם לא יבטא במילים - גופו יתערב ויאמר זאת.

 הדיבור הוא טוב. הוא בריא. הוא ממלא את הפונקציה בשבילה נוצר. לשתף, להביע, להגיד מה שחשים.

לתקשר.

מובן שאין הכוונה להרבות בהשמצות והכפשות – לשון הרע למינהו. הכוונה לספר על מה שמציק, אם פגעו, אם הכאיבו.

המחקרים מוכיחים שאנשים המדברים הרבה, מאריכים חיים בבריאות. 

נ. אישה בת 80 ששוהה בבית אבות כבר מספר שנים מספרת שפתאום זאת מן אופנה כזאת: לא לספר כלום. לשתוק, לא לדבר יותר מידי על מה שכואב. כולם שם בצוות מלמדים אותה שאסור להתלונן. שצריך להתאפק ולחשוב טוב."אבל קשה לי", היא אומרת, "אני רוצה לדבר, לספר, אני חייבת לשתף במה שאני מרגישה. זה כואב לי בלב. למה לשתוק ולא להגיד?"

ובאמת למה?

צפורה בראבי ד.א. teilot1@walla.com האתר שלי: http://site.2all.co.il/gamt>

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי