פרשת בא: מנהיג בשעת מבחן / מוטי לקסמן, תשע"א
העת מגיעה, הזמן מתדפק על השער.
עם בני ישראל עומד בפני המעבר המשמעותי ביותר, היציאה ממצרים, מעבדות לחירות.
איך ראוי שמנהיג יתנהג בשעה כזו?
לקראת השינוי המשמעותי הזה: "וילכו ויעשו, בני ישראל: כאשר צוה ה' את-משה ואהרן, כן עשו" [1].
כן עשו.
האמנם, כן עשו כאשר צוה ה' את-משה ואהרן?
ה' מנחה את משה ואהרון, מנהיגי העם המתהווה, לשלבי ההתארגנות לקראת היציאה ממצרים.
ראשית הוא מנחה אותם להעביר את תוכן האמירות "אל כל עדת ישראל" [2].
ה' מעביר למשה ולאהרון, מספר מסרים: המועד [3], הלכות קרבן הפסח עם הנחיות חברתיות-ערכיות כולל גם הכוונה לסמן את מזוזות הבית והמשקוף בדם [4], וצו לאכילת מצות ומרורים [5].
דבר ה' נחתם בתיאור נרחב של שני נושאים: א. מכת בכורות וסימן לבני ישראל להצלה [6];
ב. הלכות חג הפסח כולל חמץ ומצה [7].
לאחר שהושלמו דברי ה', פונה משה המנהיג אל העם כדי להעביר את דברי ה' אליו: "ויקרא משה לכל זקני ישראל" [8]. את דבריו פותח משה בזבח הפסח: "ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח" [9]. משה ממשיך בהנחיות לסימון בתי בני ישראל בדם כדי לא להיפגע ממכת בכורות [10]. משה מסיים את הנחיותיו בקביעה לזכירת זבח פסח לעתיד[11].
קריאה זהירה מעלה שני הבדלים בין דברי ה' לדברי משה.
א. ה' הנחה לפנות "אל כל עדת ישראל" [12]; ואילו בהעברת המסר כתוב: "ויקרא משה לכל זקני ישראל" [13].
ב. ה', כמפורט לעיל, העביר מסר מקיף ביותר. בדברי משה לא מופיעים דיני המצות. גם מקומם של ההיבטים החברתיים-ערכיים של חג הפסח אינו בנמצא.
<>
הפער בין מקור המסר האלוהי להעברתו על ידי משה המנהיג ניכר.
איך מסבירים זאת פרשנים שונים?
אבן עזרא מבין בפער שני שלבים של העברה: "ואמר להם כל אשר צוהו השם מתחלה בעשר, לחדש הזה", והזקנים אמרו כן אל כל ישראל"[14].
חזקוני מתמקד בעניין קהל היעד: "ויקרא משה לכל זקני ישראל ולעיל כתיב דברו אל כל עדת ישראל, אלא מצות הלקיחה היתה לכל ישראל ומצות השחיטה לא היתה רק לזקנים אבל לא להדיוטות פן יקלקלו בשחיטתן"[15].
פרשנים אחרים מציעים לזהות כאן עניין של כבוד לזקנים: "אמר להזקנים שהם יאמרוהו לישראל, [...] זה אמר משה לכל ישראל כמו שנהג בכל מצות התורה ויחד דבורו אל הזקנים מפני כבודם וכל ישראל שמעו"[16].
וודאי הובחן שכל הפרשנויות האלה עוסקות בקהל היעד השונה בין המסר במקור למסר שהועבר.
אבל, יש הבדל נוסף, לא פחות חשוב.
בדברי ה' מופיע ציון מיוחד למצות: "צלי-אש ומצות, על-מררים יאכלהו"[17].
"שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי"[18].
בדברי משה אין כל התייחסות למצות ולחמץ, בשלב זה.
אמרנו בשלב זה, כי גם משה מדבר על המצות, אבל מתי?
לאחר "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם"[19].
משה מעלה את נושא המצות והחמץ לאחר צאת בני ישראל ממצרים, יש לשים לב, שהפעם פונה משה לא אל זקני העם בלבד, אלא אל כל העם: "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" [20].
רק בעיתוי זה מפרט משה, "שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה'. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" [21].
מה קרה בין המסר הקודם של משה למסר הנוכחי?
ברור, יציאת מצרים.
אנו מכוונים את תשומת הלב לטרום היציאה. העם טרוד בהתארגנות מהירה. הכל נעשה בחיפזון:
"וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם"[22]. "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" [23].
ברשותך, נחזור שוב לפער שנתגלה בין דברי אלוהים למסר שהעביר משה.
משה פונה רק אל זקני העם, אינו מזכיר את המצות ואת ההיבטים הערכיים.
האם מתואר כאן מנהיג ששגה?
נשאל אחרת, האם לבני ישראל היה מושג לפני ההתארגנות המהירה ליציאה מה הן מצות? האם העם בכלל היה מסוגל להקשיב למנהיג בעת המהומה?
לדעתנו, משה נהג באופן הטוב ביותר בהתאם לנתונים.
הוא לא פנה אל כל העם אלא רק אל הזקנים, מנהיגי הקבוצות השונות. העם לא היה פנוי נפשית להתכנסות המונית כדי לשמוע "דבר תורה". המסר יעבור באופן אינטימי יותר, על ידי מנהיגי הקבוצות השונות.
משה אינו מזכיר את המצות.
וכי יש טעם לדבר על דבר שלא קיים עדיין?
תיאור תפקודו של משה הוא דוגמא למנהיג שבוחן היטב את הנתונים ובהתאם להם הוא מתנהג.
לטובת העם.
האם יש תיאור מוצלח יותר למנהיג בשעת מבחן?
וודאי אשאל, אז למה מובאים דברי ה' הכוללים פניה אל כל העם והתייחסות למצות?
אין לי תשובה מספקת.
ייתכן, שיש בכתוב רמז לכך שה' מתכנן הכל מראש, ואין נסתר ממנו, גם בעתיד.
אבל, האדם אינו אלוהים, לכן צריך שיבחן היטב את הנתונים כדי שיקבל את ההחלטה הראויה ביותר.
כך מתואר פועלו של משה.
הבהרות ומראה מקום
[1] שמות יב, כח.
[2] שמות יב, ג.
[3] "ויאמר ה' אל-משה ואל-אהרן, בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם, ראש חדשים: ראשון הוא לכם, לחדשי השנה. דברו, אל-כל-עדת ישראל לאמר, בעשר, לחדש הזה" (שמות יב, א–ג).
[4] "ויאמר ה' אל-משה ואל-אהרן, בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם, ראש חדשים: ראשון הוא לכם, לחדשי השנה. דברו, אל-כל-עדת ישראל לאמר, בעשר, לחדש הזה" (שמות יב, א–ג).
"ויקחו להם, איש שה לבית-אבת שה לבית. ואם-ימעט הבית, מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל-ביתו, במכסת נפשת: איש לפי אכלו, תכסו על-השה. שה תמים זכר בן-שנה, יהיה לכם; מן-הכבשים ומן-העזים, תקחו. והיה לכם למשמרת, עד ארבעה עשר יום לחדש הזה; ושחטו אתו, כל קהל עדת-ישראל בין הערבים. ולקחו, מן-הדם, ונתנו על-שתי המזוזת, ועל-המשקוף--על, הבתים, אשר-יאכלו אתו, בהם. ואכלו את-הבשר, בלילה הזה: [...]. אל-תאכלו ממנו נא, ובשל מבשל במים: כי אם-צלי-אש, ראשו על-כרעיו ועל-קרבו. ולא-תותירו ממנו, עד-בקר; והנתר ממנו עד-בקר, באש תשרפו. וככה, תאכלו אתו מתניכם חגרים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם; ואכלתם אתו בחפזון, פסח הוא לה'" (שמות יב ג–יא).
[5] "צלי-אש ומצות, על-מררים יאכלהו" (שם, ח).
[6] "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים" ((שם, יב–יג).
[7] "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג לה' לדרתיכם חקת עולם תחגהו. שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי. וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם. בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים לחדש בערב:
שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות" (שם, יד–כ).
[8] שם, כא.
[9] שם, שם.
[10] "ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ועבר ה' לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף" (שם, כב–כג).
[11] "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם. והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם:
(כז) ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שם, כד–כז).
[12] שמות יב, ג.
[13] שם, כא.
[14] ראב"ע לשמות יב, כא.
גם הרמב"ן מזהה את הפער בין שתי האמירות "הפרשה הזו מקצרת באשר צוה אותו ה' בפרשה של מעלה" ומציע פירוש דומה: "כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב כאשר צוה ה' את משה כן עשו (להלן פסוק כח). אבל הזכיר זאת הפרשה בכלל כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם, ואז אמרו אל כל עדת ישראל משכו הצאן מן העדר אל בתיכם להיות לכם למשמרת מבעשור לחדש" (רמב"ן לשמות יב, כא–כב).
באופן דומה: "'זקני ישראל' הם ראשי בתי האבות, וכל זקן יאמר את הדברים לביותו, וכך יגיעו הדברים אל כל עדת בני ישראל" (עמוס חכם, ספר שמות ירושלים תשנ"א, עמ' קצו).
[15] חזקוני לשמות יב, כא.
[16] מלבי"ם לשמות יב, כא. וגם "בכל מקום מצינו שחלק הקב"ה כבוד לזקנים" (תורה תמימה לשמות יב, כא).
[17] שם, ח.
[18] שמות יב, טו.
[19] שמות יב, נא.
[20] שמות יג, ג.
[21] שמות יג, ו–ז.
[22] שמות יב, לד. "לא המתינו ישראל אפילו עד שיחמץ הבצק, שהכינוהו בהשכמת הבוקר, כדי לאפות לחם לצורך אכילת היום הבא. ויצאו ונטלו עימהם את הבצק שעדיין לא החמיץ" (עמוס חכם, ספר שמות ירושלים תשנ"א, עמ' רד).
[23] שמות יב, לט.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
