גם לולא השתלטות החמאס על עזה,קיפאון מדיני בנסיבות הקיימות הוא מרשם להתדרדרות שעלולה לגרום לאחת משתי תוצאות:כפיית הסדר שלום של הקהילה הבינלאומית,כולל ארה"ב , בינינו לבין הערבים. זה במקרה הטוב. במקרה הרע:הבשלת תהליך של אל- חזור במגמה המתמשכת של פצצת זמן דמוגראפית.הקיפאון הוא מרשם לשתי החלופות.המציאות הערפילית-מטעה.ולכן יש צורך דחוף בדינאמיקה.זאת מוצעת כאחת הדרכים להנעת הגלגל המדיני.
לאלה מאיתנו שלא יודעים "משלט" מהו, יוסבר כי "משלטים" ( מן המקור "שליטה") היו עמדות של ההגנה ואחר כך של צה"ל במלחמת העצמאות, עמדות שחלשו על הסביבה ועל מערך האויב.גם לערבים היו משלטים.מי שמטייל כיום במה שהיה פעם "דרך בורמה"( דרך פריצת המצור על ירושלים) ייתקל
ב "שלוחת משלטים". המשלטים הונצחו בפזמון שכתב חיים חפר בשם "היו זמנים". אביא שני בתים ראשונים של השיר( שאת הלחן חיבר משה וילנסקי) ואת הפזמון החוזר.
יבוא היום ועוד תשב אל מול האח
וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת
ותיזכר אז בימיך בפלמ"ח
ותספר על זאת אגב עישון מקטרת.
ומסביב ,מסביב יישב הטף
ואשתך גם היא מופלגת בשנים
תזיל דמעה ותקנח את האף
ותיאנח: היו זמנים היו זמנים.
היו זמנים
אז במשלט ישבנו
היו זמנים
לחמנו ואהבנו
עכשיו דבר אין להכיר
על המשלט יושבת עיר
אולי בזכות אותם זמנים.
לא הבאתי את כל ה"בתים" המתחרזים הללו אלא בשל החלום שהוגשם ש "על המשלט יושבת עיר". הזמנים הם, כמובן, מלחמת העצמאות ולא מלחמת ששת הימים. כאן והיום אני מציע את ההיפך, כלומר במקום העיר, לעניינינו -ההתנחלות, יישב משלט צבאי . הכוונה היא להגשים את תוכנית "ההתכנסות" אשר ממשלה זאת חרתה על דגלה ואשר השתבשה, לכאורה, בשל האירועים ברצועת עזה לאחר הנסיגה החד צדדית. לתוכנית זאת היו מתנגדים הן בחוגים בימין ובראשם המתנחלים והן בשמאל בנימוק שזה צעד חד צדדי,שלא זו בלבד שאין בצדו פתרון הבעיה, אלא בפינוי עזה הוכח שצעד כזה החמיר את המצב. גם בעולם לא ראו בעין יפה את "ההתכנסות החד צדדית", בטענה כי זה ינציח את הכיבוש על חלקים אחרים ביהודה ובשומרון. התוצאה היא יושבים ולא עושים. אבל, מה לעשות והמציאות טופחת על הפנים. היא לא נותנת, ולא תיתן לנו, מנוח.
המציאות.
מציאות,גם בחייו של הפרט ועל אחת כמה וכמה בחייה של אומה,אינה עניין של היום וגם לא של מחר ומחרתיים.מציאות עשויה , ואם היא שלילית- עלולה,להימשך כמה שנים.המציאות שלנו היא עגומה.בין אם נאמץ את התחזית של פרופסור ארנון סופר,גיאוגרף,דמוגרף וגיאואסטראטג בולט, ובין אם נקבל תחזית פחות פסימיות- אם לא נחזור לגבולות 67 תוך תיקוני גבול קלים אנו עלולים להגיע למדרון ולא תהיה לנו שליטה למנוע את ההתדרדרות. פרופסור סופר ,אשר נתוניו מובאים באתרים כמו y-net ,omedia ואחרים וכן בהרצאות במסגרות שונות, סבור כי בשנת 2020 תגיע האוכלוסייה הערבית והיהודית שבין הים לבין הירדן ? לשוויון. זאת למעט הפלשתינאים ברצועת עזה. כבר כיום,לפי הפרופסור סופר ולפי תחזית הלשכה לסטטיסטיקה הפלשתינאית, מספר הערבים בארץ ישראל, למעט רצועת עזה, הוא 3.6 מיליון מול 5.2 מיליון לא ערבים, ובכלל זה חצי מיליון לא יהודים( עובדים זרים ומהגרים רוסים לא יהודים). גם אם הנתונים של פרופסור סופר אינם מדויקים,ההבדל בין התחזית שלו לבין התחזית של החולקים עליו יכול למצוא ביטוי במספר שנים,כלומר במקום 2020, מועד מאוחר יותר בעשור.ככה או אחרת: "פצצת הזמן" הדמוגרפית מתקתקת.
זה היה המניע המוצהר, ואני מאמין שגם הבלתי מוצהר, של ראש הממשלה אהוד אולמרט, להגות את "תוכנית ההתכנסות"- ש?ם שפירושו המעשי הוא נסיגה, ראשית כול מן השטחים המאוכלסים בצפיפות על ידי פלשתינאים. זאת כהכנה, בבוא היום, למו"מ על נסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינאית אשר תצליח להתקיים בכבוד ולחיות לצד מדינת ישראל. תוכנית זאת שובשה בשל פינוי רצועת עזה והאירועים שחלו בה לאחר מכן. ראשית- הקטיושות לעבר שדרות והנגב המערבי ואחר כך בניצחון החמאס בבחירות והשתלטותו ,במסע של הרג ורצח, על הרצועה .
הזהירות היא תמיד במקומה,בתנאי שהיא אינה מקובעת כמדיניות. במקביל קיימת אמירה those who dare win ? מי שמעיז מנצח. מכאן שיחד עם הזהירות עלינו להעיז ולראות בעיניים פקוחות את מה שצפוי לנו. מה שצפוי לנו במקרה "הטוב", כאמור, הוא שהקהילה הבינלאומית תכפה עלינו נסיגה שתיארז בעטיפה "מושכת". במקרה "הרע" המציאות תכפה עלינו את החזרה לקווי 67 בתנאים הרבה פחות טובים מאשר כיום. מה שמבוקש הוא קצת חזון שכן "באין חזון ייפרע עם" (משלי כ"ט- י"ח). לכן רצוי שאנו נקדים תרופה למכה או שהמכה תונחת עלינו ולא כרעם ביום בהיר,אלא מפץ צפוי מראש.
מבחינה זאת אין לנו זמן,גם לא עד שוועדת וינוגראד תפרסם את מסקנותיה,בסתיו. עד אז שר הביטחון, אהוד ברק, שאמנם בעד נסיגה מרוב השטחים, ובעצרת הזיכרון לחללי מלחת לבנון השנייה צפה לעבר אופק מדיני, רואה עצמו בשלב רגיש זה כשר ביטחון, שעליו לאחות את הבקעים לאחר המלחמה.מולו אין שר לענייני שלום, למעט השר גדעון עזרה ,שמשמיע דעות חריגות ומעניינות. אבל הוא שר לענייני הסביבה בישראל ולא לענייני הסביבה במזה"ת.משום כך הדרך הנכונה היא לשוב על העקבות.
חזרה לסבסטיה.
סבסטיה היא שומרון התנכית. היא גם מושג בתולדות ההתנחלות ביהודה ושומרון בשנות ה- 70 . בשנת 1975 בהיות יצחק רבין ראש הממשלה,בקדנציה הראשונה, יזם "גוש אמונים" התנחלות מסיבית שראשיתה השתלטות על סבסטיה. רבין התנגד. שר הביטחון שלו אז שמעון פרס הואשם על ידו כמי שעמד מאחורי המתנחלים ( מסכת היחסים בין השניים מופיעה בספרו של רבין "פנקס שרות" שאותו כתב יחד עם העיתונאי דב גולדשטיין "הוצאת מעריב 1979). צה"ל,בין בהשראתו של פרס ובין מטעמים שלו, שלעתים חוזרים על עצמם, לא שש לסלק את המתנחלים והפשרה הייתה כי המתנחלים יתמקמו "זמנית" במחנה הצבאי "קדום" (לימים "אלון מורה"). מכאן הסיפור פחות או יותר ידוע, ויש שרואים בו "ראשית גאולת ארצנו" , ויש שרואים בכניעתו של רבין (ואני נמנה עם אלה) "בכייה לדורות". אגב בכי, אציין שעמיתי,בעיתונות ובאתר "רשימות" , דני בלוך, במאמר( 6.6.2007 ) שכותרתו: "הארץ לא שקטה 40 שנה", מסכם אותו במילים אלה: "היום חסרים לנו,כמו לצד השני,מנהיגים שיכולים לחדש דיאלוג רציני ומשא ומתן.על כך בכה הנביא"
לכן,ובהתחשב במה שצוין לעיל,אני מציע rewind (גלגול לאחור) של האירועים, דהיינו חזרה למשלטים. הכוונה לפינוי אותן התנחלויות שהיו כלולות בתוכנית ההתכנסות של הממשלה הזאת.אלא שבמקום להעבירם לרשות הפלשתינאית באופן חד צדדי כדוגמת רצועת עזה, לאיישם באנשי צבא ולהקים עליהם מחנות או משלטים צבאיים,עד למציאת פתרון מדיני.היתרון של רעיון זה הוא רב תכליתי. הכוונה היא לא למאחזים מאחזי עיניים, אשר קיימים בשל מחדליו של שר הביטחון הקודם ושל הממשלה כולה למרות שהם בלתי חוקיים והיו צריכים להיות מפונים מזמן. עכשיו ממוחזרות ידיעות ספינולוגיות שהנה הנה יפונו כמה כאלה כמס שפתיים לארה"ב. הכוונה שלי היא להתנחלויות, לישובים של ממש. יש ,לדעתי, כמה סיבות טובות לצעד כזה ואמנה את העיקריות שבהן.
מבחינה מדינית, אין כול סיבה שהפלשתינאים יתנגדו שכן אין בכך קביעת עובדות בשטח. מאותה סיבה גם מדינות ערב ובעצם הקהילה הבינלאומית יראו בכך צעד חיובי.זה יאפשר גם משא ומתן בלא תנאים מכול צד שהוא. זה יתקבל, גם בבית וגם בחוץ, כתהליך דינאמי בכוון להינתקות.
מבחינה סמלית, זה יאותת לעצמנו לפלשתינאים ולעולם כולו שאנו אכן מוכנים לוותר על שטחים(כאשר
יישום החלטת מועצת הביטחון 242 ? שטחים או ה?שטחים- בתוספת ה'- יידון במשא ומתן) ולכונן שלום עם מדינה פלשתינאית.
מבחינה אנושית ולוגיסטית, פינוי כזה יאפשר העברה מסודרת של המתפנים למקומות קבע ולתעסוקה הולמת, בניגוד למצב ברצועת עזה. גם פתרון כזה יכאיב, בראש וראשונה למתנחלים האידיאליסטיים אשר יתנגדו לכך בתוקף וינהלו מערכה מרה. אבל גם אילו הוגשמה תוכנית "ההתכנסות" ? תגובתם הייתה זהה. מאידך המתנחלים האחרים, אשר חיפשו בשטחים איכות חיים יוכלו להתפנות בתנאים טובים יותר מאשר מפוני עזה.
מצערים אותי מאוד הנתונים שמובאים ב"מדד השלום" בעריכת אפרים יער ותמר הרמן ( הארץ 3 ביולי 2007) ולפיו מצד אחד הציבור תומך בפתרון שתי מדינות ומאידך 38% מאמינים שביבי נתניהו יכול לשמור על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל-טוב יותר מאהוד ברק. זאת "נבערות מדעת"- לא כוללנית חלילה,אלא בכול הקשור לראייה מפוקחת של המציאות.
לסיכום: מכול בחינה שהיא תוכנית כזאת היא בנסיבות הקיימות ברת ביצוע- אם נרצה. יתר על כן תוכנית כזאת אם היא תהווה חלק מן המצע המדיני בבחירות תזכה להערכתי לרוב מוחץ מקרב הציבור. אפשר שזאת שריקה באפילה.אבל אם מישהו ישמע אותה שישרוק חזרה.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
